אם יש משפט אחד שמכיל בתוכו את כל התורה כולה של הצילום, על רגל אחת - זה המשפט הזה של אנסל אדאמס: "אני לא לוקח תמונות. אני עושה אותן". באנגלית יורים תמונות, לוקחים תמונות, עושים תמונות. בעברית - מצלמים תמונות. עבורי הצילום הוא סיבה להתרגש, להרגיש ולרגש. וכשמדובר בשוקולד הרגשות קשורים כולם בעונג צרוף המזוקק לרגע מתוק.

היום נתקלתי בכתבה על מיזם מדיה חדש. חשבון אינסטוש לאווה, ילדת שואה. מעלה הרבה שאלות. על פעם, על עכשיו, על הסודות שקבורים ולא נדע אותם לעולם - והאם זה בכלל חשוב לדעת אותם? המון שאלות, תשובה אחת גנרית

יצאתי למדבר לדייק ולתייג את החלום שלי, את החזון להפוך מושגים וטכניקות מעולם הצילום - לכלי עבודה נגישים, מודרניים, עכשויים ודיגיטליים, שכל מי שמקצועו קשור בהדרכת אנשים יוכל להיעזר בהם. מאמנים, עובדים סוציאליים, מורים ומדריכי נוער.

תולדות המשפחה שלי רצופות סודות ושקרים. למה היו תמונות גזורות בקופסת התמונות שהוחבאה בארון? ולמה מישהו צייר לי ריסים שפתיים וצל על האוזן? סיפור בלשי בהמשכים

בקצה הסטודיו היה גרם מדרגות והיו האמבטיות האלה, אוי, כמה שאני מתגעגעת לאמבטיות האלה שנטמן בתוכן קסם. היה שם סוד שהתגלה ורק אני ראיתי אותו. (טוב, ברטו גם)