הרגע שגיליתי שכל המעוף, הדימיון והיצירתיות שחשבתי שיש בי, מצטמצמים לנקודה אחת קטנטנה וכמה אני יכולה עוד ללמוד על הגוף שלי, על מנעד התנועות שהוא מסוגל להגיע אליהם, אם רק אתן למחשבה שלי יותר חופש
כבר כמה ימים שאני מרגישה שהרחם שלי מדממת. המחשבה שיש מדינות בעולם שחרטו על דיגלן את סמל הדמוקרטיה, אבל זכות האישה על גופה ונפשה אינה נחשבת בעיניהן, אינה נותנת לי מנוח. האם הזכות לחיים של העובר חשובה יותר מזכותו של הילד, הנער והאדם הבוגר ליהנות מאהבה ותמיכה בהמשך חייו, ממי שבחרו בלב שלם להביא אותו לעולם? האם זכותו של העובר לחיים חשובה יותר מזכותה של האישה על גופה? האם פרי באושים חשוב יותר מפרי אהבה? האם יש להביא לעולם עובר שעתיד לסבול מליקויים גנטיים/פיסיים הרי גורל ולהיות נדון לחיי סבל?
אם הייתי מקשיבה לאנדוקרינולוג הראשון שפגשתי בחיי, אי שם בשנת 2008, אני לא רוצה אפילו לחשוב איך היו נראים חיי כיום. כמה טוב שהקשבתי לקול הפנימי שלי, לא אמרתי נואש והלכתי דווקא בדרכים שנראו כמו כביש ללא מוצא, אבל בזכותם הגעתי הביתה - לעצמי
זה התחיל במפגש אינטימי עם אישה זרה. נמשך במבוכה ורצון לברוח. והסתיים באהבה גדולה ואמונה בקשר ההדוק בין גוף לנפש.
קחו נבואה של אסטרולוג הודי. ערבבו אותה עם מעט סקפטיות, אבני חן ובלוטת תריס ולא תאמינו איזה טוויסט בעלילה תקבלו