לכולנו חמות כזו או אחרת, טובה יותר או פחות ולמרות שלרוב יש לנו דעה די קבועה מראש לשמע המילה חמות, אני מאד אהבתי את דליה שבספר
הספר קריא מאד. ככל שאסור לדבר על דפנה כמו כל נושא שאסור לדבר עליו כך הוא מסקרן ומסתורי יותר ויותר
דובלטוב הוא סופר שנון ביותר, ולא פעם מצאתי את עצמי צוחקת מההומור הנפלא שלו, מהסארקזם ומכך שהוא בעצם שופע בהומור עצמי ולא מהסס גם לצחוק לעצמו
מתחילת הספר ועד סופו כמעט הרגשתי שאני נמצאת באיזה מערבון. הגיבור הזכיר לי את ג'ון ויין או, לחלופין, את ג'יימס קובורן
אם אנסה להגדיר את הספר במשפט מתמצת אחד, הייתי אומרת ששחוק ודמע שזורים בספר בערבוביה