במשך שבוע שלם אני מסתובבת סביב הפוסט הזה, בוהה במסך ומנסה לתבל אותו במעט אופטימיות, בכל זאת הקיץ מתקרב וחייבים להיות שמחים. אז הנה, אני כותבת זאת שחור על גבי לבן – גברברי תל אביב היקרים והנאים, אתם נהדרים, באמת! אבל הצלחתם להתיש אותי.

"הבלוג הזה הוא אחד הדברים הטובים שקרו לי בשנתיים האחרונות. סוף סוף נתתי דרור לכל מה שישב לי עמוק עמוק בבטן ועכשיו אתם רוצים לסתום לי את הפה? דווקא עכשיו? כשכבר התחלתי לשחרר?? לסתום את הפה לא היה הצד החזק שלי מעולם, עם החוק הזה, עוד פחות."

"במו ידיי יצרתי מצב בלתי אפשרי. אני נורא רוצה להתאהב, נורא מפחדת. אני יכולה ל"זרום" בכל דרך אפשרית עם גבר, מבלה, נהנית, צוחקת, שותה, מזדיינת אבל את המקום היחידי שבאמת חשוב שאשחרר, הלב שלי, אני לא מצליחה. המעטפת שלי, זו שנראית כל כך קלילה ופשוטה היא למעשה יציקת בטון מאסיבית שלא מאפשרת לאף אחד לחדור פנימה."

רעב, מכל סוג ולכל דבר שהוא, נוטה להפתיע אותי ללא התראה מוקדמת. כך גם הפעם. יום כיפור והצום גרמו לי לחשוב על התמודדות עם רעב ולכן החלטתי לשתף אתכם בסיפור הבא. הוא לא מייצג אמנם שום דבר מהטוהר של היום הנקי והזך הזה אבל רעב הוא רעב, הוא רעב. אה, ואם זה לא היה ברור, אני לא ממש מדברת רק על אוכל.

לקחתי הפסקה ארוכה מהכתיבה בחודש האחרון. היו לכך לא מעט סיבות; חתונה של חברים מאוד מאוד טובים, חגיגות יום ההולדת שלי, עבודה אינטנסיבית, גבר חדש (שלשמו התכנסנו) ובעיקר התחושה הזו שאולי אני לא לגמרי אמיתית איתכם, כאן בבלוג הזה. אני כותבת לכם על התהליך שעברתי, מתיימרת לנסות ולהבין אושר, אהבה, בטחון, אבל הנה, אני לא שונה מאף אחד מכם/ן שכתב לי והגיב לי עד כמה אני אמיצה וכמה אני חזקה.