ב-1.12.1939, בדיוק היום לפני 80 שנה התקיים מצעד המוות הראשון בהיסטוריה הנוראית שלנו. כ-2000 גברים יהודים יצאו מחלם בריצה. ארבעה ימים לאחר מכן, חזרו בקושי 150 מהם. לא בשמחה חזרו, כי אם מורעבים, פצועים, חולים, שבורים ורצוצים, צל של עצמם. סיפור הצעדה שנמחקה מהזכרון הקולקטיבי.

אקורד אחד בבית קפה – ובום אני נזרקת כמו בסרט 25 שנים אחורה. עם שמות ואירועים, זכרונות ומקומות. מתרפקת על הנוסטלגיה.

מתעמלת ברמה מן הגבוהות בעולם, קורנת, חייכנית, שובבה. עם תלתלים משוחררים וצעדי ריקוד קלים, זוכה בציון 10.0 עגול מהשופטים. ובאהבה של מיליוני צופים בסרטיה הויראלי. מה עומד מאחורי גומות החן הכובשות?

שלושה וחצי ימים בעיר הקודש. שלושת רבעי שעה מהבית. בית. מה זה בית? זה שהיה. זה שעכשיו. קרוב-רחוק. זמני-קבוע. אהבה. איבה. אימה. זרות. געגוע. בדידות. שקט. הכל הרגשנו בזמן שהיינו בירושלים. והכי מתומצת ביום האחרון שם. הנה הסיפור.

האמנית טל טנא צ'צ'קס אצרה ויצרה תערוכה נפלאה ביחד עם גיל ריבה שכל כולה צעצועים. והדיאלוג שבין שחור ולבן, נקי ומלוכלך, ישן מול חדש, מותר ואסור. התערוכה הזו זרקה אותי בשנייה שלושים שנים אחורה. אז למה טלי הרכיבה משקפיים בתיכון???