שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו בני הבכור פסע לעבר האוטובוס שאמור להסיע אותו ועוד עשרות בני נוער, מלש"בים כמוהו, לבקו"ם. שם ייכנסו נערים שזה עתה סיימו את מבחני הבגרות מצד אחד ויצאו מהצד השני אזרחים לובשי מדים, חיילי צה"ל.
חלפו 20 ימים מאז התחלתי את אתגר 28 הימים. קל זה לא. אבל הנה אני שורדת ואני כאן בשביל לספר.
נא להכיר: החברות החדשות שלי לתקופה הקרובה כבדות משהו... יש בנינו יחסי גומלין של הדדיות... אני מרימה אותן, הן אמורות להוריד לי... ככה לפחות זה אמור לעבוד.
בשנים האחרונות היעדים שלי נמדדו בקילומטרים. 10, 21.1, 33, 42.195.... גם זמנים וקצבים היו מידיי פעם יעדים. אבל עכשיו, בתוך שנת 2018 שהוגדרה כשנת שיקום מפציעה, היעדים שלי קצת שונים, התפיסה שלי לגבי הריצה ומקומה בחיי שינתה פניה והיעד לפחות ל 28 הימים הבאים נמדד בסנטימטרים.
את הפוסט הזה כתבתי 24 שעות לפני שנשמעה יריית הפתיחה במרתון אמסטרדם. פחדתי לפרסם והוא נשאר מוקלד על גבי דף הוורד מבלי שבוצעה אפילו שמירה. החששות שלי טרם יריית הפתיחה יהיו לא מובנים לרבים ועצם השאלה:"אז בכל זאת למה רצת?" מיותרת כי הנה אני כאן, על אף כל האמונות התפלות, כותבת את הפוסט ותיכף אצא לריצה. אבל אני כבר לא רצה.