השבוע הונחו על שולחנו של ראש הממשלה שני דוחות חדשניים ומעניינים מאד; דו"ח מועצת הנשים לביטחון אזרחי (מנל"א) שהוקמה בהובלת ד"ר מזל שאול, ודו"ח מומחיות למשבר הקורונה מטעם ויצ"ו. שני הדוחות יצאו לאור במאמץ ובשותפות מרשימה של עשרות מומחיות; חוקרות, פוליטיקאיות, ראשות ארגונים ואקטיביסטיות בעלות ניסיון וידע רב. כולן חתומות על המלצות לשינוי חשיבה והרחבת נקודת המבט בשעה הקריטית, שבה משפחות רבות נושאות בנטל כלכלי-חינוכי-אישי קשה מנשוא. באופן מדכא, אך לא מפתיע, הגשת הדוחות התקבלה בשתיקה רועמת בקרב מקבלי ההחלטות ובאמצעי התקשורת. שתיקה היא כלי אפקטיבי מאד להשתקה.
המומחיות שכתבו את שורת ההמלצות, הובילו שתי פעולות מקבילות; האחת, נוכחות ושותפות בשיח הלאומי, ותרומה של תובנות קריטיות שאינן קיימות כאשר נשים אינן נוכחות בחדר. הפעולה השנייה היא סיוע מעשי במציאת דרך מתוכננת ומתונה להתמודדות עם משבר אזרחי רחב היקף, שפגיעתו נוגעת לכלל האוכלוסיה, שבה נשים מהוות 51%. התארגנויות פמיניסטיות מגוונות כמו אלו, נועדו למנוע שיח ישראלי-גברי מוקצן השולט בצמרת המדינה ובצמרת התקשורת, המתגבר בשעת משבר, אף שמדובר במשבר חברתי מובהק.
עשרות כתבים, עורכים ומובילי תוכניות אקטואליה על פני הקשת הפוליטית, קיבלו השבוע מנשים רציניות פניות לסיקור סדרת ההמלצות. אבל, ללא הועיל. מסתבר שבישראל דעות של מומחיות נתקלות בתקרת זכוכית כפולה, משום שגברים נמצאים בבידוד ובסגר לא רק בצמרת המדינה, אלא גם בעמדות הבכירות של עולם התקשורת. כמה אולפני חדשות כמעט הזמינו מומחיות. כותרות העיתונים כמעט ציטטו המלצות. אולפנים כמעט תיארו את פעולותיו של "המטה הפמיניסטי לשעת חירום" ואת הקמת "מועצת הנשים לביטחון אזרחי". כמעט שמענו את דעתן של נשים מומחיות בתחומן. ממש כמעט. אבל סדר היום התקשורתי שלנו סירב להיכנע. הוא נקבע בכל יום מחדש על ידי קבוצה קטנה, בעלת מקלדת וערוץ לשירותה, בשידור לתפוצה רחבה מאד.
אי אפשר לזלזל בכוחה של התקשורת השווה לרשות רביעית במנגנון הדמוקרטי. סיקור תקשורתי של נשים מנהיגות, מנהלות ומומחיות הוא בעל השפעה ברורה על תפיסות בציבור; הוא משפיע על הצלחה אלקטורלית, על מסגור נושאים כחשובים, ועל אופי הידע שנמצא בידי הציבור. מחקרים רבים מאששים שסיקור תקשורתי אכן מתייחס באופן בלתי הוגן ואף נבזי לנשים מנהיגות בעמדות כח, יותר מאשר לגברים. התקשורת מחדדת סטריאוטיפים שליליים כלפיהן; הן נבחנות דרך מראה חיצוני, מצב משפחתי, ואזכור תכוף של סטראוטיפים שמציגים אותן כבלתי מתאימות להנהגה, או לקבלת החלטות ציבוריות כבדות משקל. נשים בתפקידים ציבוריים זוכות לסיקור מצומצם יחסית, בין השאר בשל מאפיינים של עולם התקשורת שמבוסס על קשרים בין גברים, ובשל האופן בו נוצרות חדשות, ללא תחקירי עומק. כך, הדברים ש"ראויים" לפרוץ לתודעה הציבורית, הם אלו שנחשבים "חשובים" או "מדממים". סיקור מוטה שכזה, משפיע לרעה על מעגלים נוספים, הוא מרתיע נשים מהשתתפות במשחק הפוליטי כמצביעות, כבעלות דעה, וכנושאות תפקיד ציבורי.
במוקדי קבלת ההחלטות של מדינת ישראל, קיימים מאפיינים נוספים המקבעים נשים בצמרת כמיעוט קטן ובלתי אפקטיבי; כוחן הקואליציוני של מפלגות חרדיות, מרכזיותן של סוגיות ביטחוניות שנחשבות בלתי מתאימות למי שאין לה קורות חיים של רמטכ"ל, וגם היעדר חקיקה בנושא שוויון מגדרי, ואי קיום בוטה של החלטת מדיניות 2331 בנושא קידום שוויון מגדרי והטמעת חשיבה מגדרית. כל אלו שזורים היטב בתוך התרבות הפוליטית שבה הדרת נשים מהמרחב הציבורי, נחשבת במקומות מסוימים- לגיטימית.
היום ומחר נציין את יום הזיכרון ונחגוג את יום העצמאות ה-72 למדינת ישראל. בשבוע הזה עלינו לשוב ולשאול: האם ידה של התקשורת הישראלית הייתה במעל בשעה שבה נחסמה (שוב) בשתיקה האפשרות להשפעה של מנהיגות נשית משמעותית, לרווחתה של החברה הישראלית כולה.
** יעל גוראון היא יועצת, מנחה ומרצה בתחומים של למידה, ניהול מערכות מורכבות, ושינוי חברתי. מילאה בשירות המדינה את התפקיד הבכיר של מפמ"ר אזרחות (מנהלת תחום הדעת) במשרד החינוך.