בשנת 2000, ועודני בן 22, התמניתי לתפקיד דובר מטה הבחירות של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. מכיוון שהייתי דרדק היה לי קושי להפנים את הפער בין מציאות אובייקטיבית לבין תפיסה ריגשית של המציאות, ולכן לא הבנתי את האכזבה הציבורית העמוקה מברק. כדי להסביר לעצמי את התעלומה, לא הסתפקתי בנתוני המחקרים והסקרים והתחלתי לנצל כל הזדמנות כדי לשוחח עם מאוכזבי ברק – לא היה קושי מיוחד למצוא אותם – ולנסות להבין את האכזבה הקשה, המרה, התהומית ממנו.
במונחים לוגיים, ברק היה אחד מראשי הממשלות המוצלחים בישראל, אין לי מנוס אלא לקבוע זאת בנחרצות. מספיק להסתכל על רשימת ההבטחות של ברק בבחירות 1999 ועל רשימת ההישגים שלו כדי לקבוע זאת בבירור. הוא קיים את רוב מה שהבטיח, למרות שהקדנציה שלו היתה של שנה וחצי. הוא הבטיח לצאת מלבנון – ויצא מלבנון. הוא הבטיח לפרק את משרד הדתות – וביצע. הוא הבטיח קבורה אזרחית – וביצע. הוא הבטיח שהמפלגות החרדיות לא ינהלו את סדר היום – והטורבינה נסעה בשבת (למי שזוכר). ולמרות זאת, נצמד אליו התואר "ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל", תואר לא מוצדק בעליל.
בסופו של דבר הגעתי אז למסקנה כי רוב הישראלים התאכזבו מברק, אך יש להם קושי מובהק להגדיר את הסיבה לכך. נדמה שבגלל יחסי אנוש גרועים וחוסר הבנה של טבע האדם שהוא לפעמים ריגשי ולא תמיד לוגי. ברק התייחס לסביבתו כאל כלים במשחק שח מט ולא כאל בני אדם, והתחושה הזאת זלגה מסביבתו דרך אמצעי התקשורת לעם כולו.
אחד הדברים הבולטים בעיניי בניתוח שערכתי אז היה המספר הרב של ריאיונות שברק נתן לאמצעי התקשורת השונים (בתקופת הכהונה, עוד לפני הבחירות). הוא היה מתראיין כמעט כל יום, כנראה חשב שזו הדרך הטובה ביותר להסביר את הלוגיקה שלו, אך לא הבין שבריאיונות היומיים שלו הוא ממאיס את עצמו על הציבור, דבר שמחליפיו הפנימו היטב.