האום אמא של המדיטציות

"מדיטציית אום" היא מעין ניקוי ארובות פנימי. פעם בכמה זמן כדאי להשתגע כדי לשחרר את הפחד מהשיגעון, להפסיק לחשוב וללמוד להשתחרר

19/12/2011
נגה פסו קבלו עדכונים מנגה פסו
  • RSS
» תפילה ללא מילים

לפחות פעם בחודש אני מרגישה שאני על סף שיגעון.

העבודה, הלימודים, המשפחה – האם אני בכיוון הנכון מבחינה מקצועית? האם אני צריכה שינוי? אולי לשנות תחום לימודים? מקצוע? תחום עניין? לשנות מקום מגורים? שאלות ומחשבות לא מפסיקות לעלות ולבוא ומאיימות לפוצץ את הכול.

הפתרון של אושו הוא להשתגע כדי לשחרר את הפחד משיגעון, בטענה שאם נוכל להשתגע במכוון, לא נוכל להשתגע באמת. כך מצאתי את עצמי ב"מדיטציית אום" בפעם השנייה – מנסה להשתגע ולהשתחרר מהפחדים.

"מדיטציית אום" היא האם-אמא של המדיטציות, מעין "ניקוי ארובות פנימי". אני מלאה פיח של מחשבות, ועכשיו אני פה לשחרר אותן, to let go, לפתוח את ארובות הנפש ולהזכיר לעצמי שלהשתגע זה לא כזה נורא, זה אפילו כייף.

מדיטציית אום כוללת 12 שלבים, בהם עוברים משלב נפשי אחד לאחר, מכעס לאהבה, מבכי לצחוק, משיגעון לשקט ועוד. השיטה שהמציא וירש תלמידו של אושו, היא לעייף את הגוף ואת המוח כדי להשאיר את המחשבות בצד ולהתמקד במדיטציה עצמה.

אחרי שכולנו משתוללים ומזיעים כמו משוגעים, כבר אין בינינו מחסומים, כבר אין מה להסתיר, ואני כבר כל כך ג’יפה ומותשת שלא איכפת לי מה חושבים עלי. אם כבר מסתכלים עלי, אז גרוע מזה לא יכול להיות, אני מזכירה לעצמי שבאתי לפה בשבילי ושאני הולכת עם זה עד הסוף.

להאבק בשדים

זאת משימה לא פשוטה "to let go", אני נאבקת בשדים שלי שאומרים "יא משוגעת, מה את עושה פה?!", ו "על מי את עובדת?! לעולם לא תצליחי להתנתק מהמחשבות". בהתחלה אני מתנהלת לפי מה שאומרים לי, זה כמו לשחק "המלך אמר" אז המנחה אומר לכעוס, אני כועסת. וכך בשיטת "Fake it until you make it" אני מזייפת כעס, אז שפתאום הוא מסרב לצאת.

הגוף שלי מסרב לפעול לפי מה שאומרים לו ואני מבינה שזה עמוק מזה. מה שנקרא ברוחנית "חסימה" הוא למעשה תוצר של כל הפעמים שכעסתי ולא הוצאתי, "בלעתי כעס" כפי שמכנה את התופעה טאריקה המנחה. שום צעקת כעס לא יוצאת לי מהפה, אבל אני מרגישה את הכעס בכל הגוף, הוא זורם לי בדם ומגיעים לאגרופים הקפוצים שכבר מזמן נמאס להם מכל הכעס הזה. יש בזה עוצמה, יש בכך תובנה. בעוצמה של אגרופים קפוצים, תעלות הנשמה נפתחות ומשתחרר בכי. זה גם סוג של רגש.

אחר כך אני עוברת בין האנשים הזרים לי ומסתכלת להם בעיניים. כשאני מסתכלת בעיניים הם כבר לא נראים זרים. אני רואה את עצמי בכל אחד ואחת מהם, את אותם הפחדים, את אותם התקוות.

כל כך בטבעיות בא לי לחבק אותם, ואפילו לומר להם שאני אוהבת מרגיש כמו לומר לעצמי שאני אוהבת אותי. בסוף אותו שלב אני לרגע משתכנעת שאני אוהבת אותי ואת האומץ שלי להגיע לכאן ולנסות לאהוב את עצמי.

בשלב אחר אני מזייפת צחוק, אבל הצחוק מהר מאוד הופך לאמיתי ואני מתגלגלת על הרצפה מצחוק. אני ועוד חבורה של אנשים בתוך שאריות של פתיתי ריפוד שהיו פעם כרית, לפני שהשתגענו בשלב הקודם. כמה מצחיק, כמה נהדר. את הפחד שלי להשתגע אני משאירה באותו חדר, ביחד עם הצחוק המתגלגל ופתיתי הריפוד.

פחד ממיניות

פחד נוסף עליו מדבר אושו הוא הפחד ממיניות, ולכן בשלב הבא אנחנו רוקדים עם עצמנו בחושך, ומזכירים לעצמנו שאנחנו יצורים מיניים, ככה נוצרנו וזה בסדר גמור ולא משהו שצריך להסתיר או לחשוש להראות.

לאט לאט אנחנו גם רוקדים אחד עם השני ומדמים את העולם החיצון לחדר הזה. שמים לב לדפוסי ההתנהגות שלנו, האם אנחנו מתביישים? אולי רוצים להעיז לרקוד עם אחר אבל משהו מונע בעדינו – הלא זה הפחד. כמו שטאריקה והדר חוזרים ואומרים, כאן זאת "חממה", אנחנו מדמים מצב אמת למה שקורה בחוץ עם חברים שכבר רכשנו לנו פה בחדר כשכעסנו, צחקנו, בכינו וחיבקנו אותם קודם.

במעגל גדול, לאור נר במרכז אנחנו מחזיקים ידיים וזה מרגיש כמו חיבוק. הידיים שלי בוערות, זו העוצמה של כולנו, עוצמת החיים שעוברת בינינו. אני מתמקדת בלהבה המהפנטת של הנר במרכז, אומרת תפילה ללא מילים מלבד "אום".

המדיטציה מסתיימת ואני מרגישה שונה, זה מצב של "וואו" שקשה לכולנו לתאר. תובנות מתעוררת איתי בבוקר שאחרי  וה "וואו" נמשך במשך כל השבוע שלאחר המדיטציה. עכשיו כשהארובות שלי נקיות הרבה יותר קל לי לא לחשוב. אני לא צריכה לחשוב, התובנות צצות לבד.

צילום: thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה