רומנטיקה בבישול אטי

למה אני רוצה להפרד? כי טוב, כי נעים, כי קרוב, כי אוהב, כי ככה צריך להיות. יעלי כרמי מנסה להתרגל לאושר של פרק ב'. לאט לאט

08/11/2011
יעלי כרמי קבלו עדכונים מיעל
  • RSS
» Thinkstock: חייבת לשמור על הלב, צילום

היא תלויה בינינו, מעל צלחת הפסטה ראגו, בעסקית של צהריים, במסעדה איטלקית ברמת החייל.

האהבה הישנה השלי, זו שברחה לי, זו שברחתי ממנה.

מולי, יושבת האהבה החדשה שלי. יש לה פנים ושם ומשקפיים קצת מצחיקים. ובמו ידיי, כמעט אוחזת בסכין, אני הורסת אותה. לרגליי מחוברים בשלשלת ארוכה וכבדה, זיכרון אחד כואב, כמה נפילות, ולב סגור, וכל אלה מטילים עלי צל ענק.

נפגשנו במקרה, בטעות שהפכה מצחיקה יותר ויותר ועם כל חיוך מהצד שלי, וגם אצלו, התיישבנו קרוב יותר ויותר למסך המחשב, מחליפים מילים, שירים, משתאים על הפלא הזה שקורה כל פעם מחדש. שני אנשים, גבר ואישה שחיים שלמים מפרידים ביניהם, ובעצם לא מפריד ביניהם כלום.

פעם אחר פעם אחר פעם, ברגע הדק מן הדק הזה, בו הלב מתחיל טיפה לפעום בקצב לא רגיל, בניעה הקלה הזו, שמסירה קור אבק אחד שקוף ובודד, אני, הקרה, המחושבת, למודת הכאב בניגוד לאופיי הסוער וההפכפך, אומרת לעצמי: בשביל מה? טוב לך ככה. ככה רגיל. ככה לא כואב.

אבל יש לו ללב, מסתבר, דרכים משלו. סמויות מן העין. כי רגע, טוב נו, כמה רגעים טובים אחרי  שאמרתי לו את כל המשפטים הכי בנאליים בעולם, מגמגמת אותם, משחקת במפית, במלחיה, פניו נופלות מולי, והוא משלב את ידיו, כמעט מחבק את עצמו, אומר לי קצת בסרקזם (שאלוהים יודע שמגיע לי), "רק אל תגידי זה לא אתה זה אני". ואני, מנסה עוד קצת להצחיק: "למה? תמיד רציתי להגיד את המשפט הזה", אומרת גם אותו, ומאוחר יותר בלילה, סוטרת לעצמי –מטומטמת, מה עשית?

כל התשובות נכונות

כל כך הרבה תשובות יש לשאלה "למה זה לא יצליח?". לו הייתי נבחנת עכשיו במבחן אמריקאי, הייתי מן הסתם מסמנת: "כל התשובות נכונות". הגיל, המרחק, החיים, הפחד, ואולי גם הפנטזיה.  ומתשובה אחת נכונה, מפחידה מאד, מוארת כגחלילית, אני מתעלמת. תעני כבר, מטלטל אותי הבוחן, המענה, אחרי שנשארתי אחרונה בכיתה, עוברת את מכסת הזמן המותרת במבחנים מסוג אלה, תעני כבר ונגמור עם זה.

כי טוב, אני רוצה לצעוק, כי נעים, כי קרוב, כי אוהב, כי ככה צריך להיות. כי מחזיקים ידיים, כי מדברים על הכל, כי צוחקים ובוכים, כי מקללים ומברכים, כי בבוקר מוקדם, כי בלילה מאוחר, כי ככה. ככה זו גם תשובה, נכון? אני מתחננת לבוחן.

"אידיוט", אני אומרת לו, כשהוא שוב יושב מולי. שנים מרובות נשים, ושום הבנה מינימאלית על איך הראש שלנו עובד. בציפייה, אתה מסמס לי, "אחכה לך", בכל המילים היפות אתה משתמש, אני סונטת בו, והנה אני, חשופה מולך, מקולפת מעורי, מתפתלת וטועה בתחביר, ואתה, במקום לעטות שריון, ולאחוז ביד אחת בחרב ובשנייה ברומח, להילחם על ליבי, ולהחזיר לי בסרנדת אהבה מתחת לחלוני, שהמילה מטומטמת, היא המוטיב החוזר שלה, מחוויר כאן מולי, ובמקום לחבק אותי, מחבק את עצמך.

התחבקנו, אלא מה? טמנתי את ראשי בצווארו, מחולצתו עלה ריח טוב ונקי של כביסה, ושם רציתי להישאר. כמו בקומדיות הכי רומנטיות שיש, הלכנו יחד, שלובי ידיים. מאחורינו, השתרך שובל גדול ושקוף, רקום תך אל תך, עשוי מבנאליות, הפתעה ובעיקר ממקריות.

לאט, אני אומרת לו, כשהוא מגניב לטיפה, מסתכל מאחורי משקפיו המצחיקות כדי לקבל אישור, לאט מאד. על בהונות. לא בסערה, ברוח קלה, בצעד קטן. ככה יאה לו ללב שלי הפעם. לאט, כהולם הלב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה