בערוגת הגינה

אחרי שבועיים בעמק הלואר הדודה פטוניה החליטה שהיא רוצה להיות איכרה צרפתייה. זה לא יקרה בקרוב, ובינתיים היא ממליצה על שתילת כמה ירקות בגינה

חסה

כבר שנים שהחגים קשים עלי. המפרנס שמתייחד עם בוראו ביום כיפור ומשאיר אותי לבד במערכת חג האופניים, הגעגועים לאמא שלי שנכנסה לבי"ח במוצאי ראש השנה לפני חמש שנים ועזבה – לתמיד – בערב יום כיפור של אותה שנה ובגדי החג שיש לרכוש לכל החבורה והארוחות והאירוחים. קשים עלי החגים. אז השנה עשינו מעשה – ארזנו את נשינו וטפנו וכמה חברים ונסענו מכאן – הרחק אל עמק הלואר.

סתיו באירופה. העצים משליכים את עצמם בזהב ואדום, בבקרים העולם מכוסה כפור אפור וריח עשן מסתלסל מארובות בתי הכפר. התנחלנו בבית עמק גדל מידות (מנזר מהמאה ה-17) בתוך גן רחב ידיים – עם עצי אלון עצומים ותפוחים ופטל וורדים (ואומגה ונדנדות לילדים). כפר קטן בעמק עצום וירוק ושופע מים. כמו באגדות. תיירנו טירות רנסאנסיות, נזהרנו מצבאים מדלגים בדרכים המתפתלות ביערות אפלוליים ובערבו של כל יום התיישבנו אל שולחן עמוס בכל טוב שמצמיחות אדמת העמק הפוריה והאופה המשופמת בבולנז'רי של הכפר.

שבועיים חלומיים של חיים במרחב הזה עוררו בי תהיות קיומיות לגבי הצפיפות התל אביבית והרגשית לתוכה אני נדחקת כל יום בשגרה. באמצע החופשה הגיעה אל העמק הידיעה על שחרורו הצפוי של גלעד שליט. פתאום הכי רציתי להיות בבית, על הספה מול ערוץ 2, ליילל מהתרגשות את הביחדנס הישראלי הזה כשהכי רע וכשהכי טוב – כשחיים על הקצה.

עברו שבועיים. הבנתי שהכי טוב להיות איכרה צרפתייה. ואז חזרנו הביתה. ביום שלישי – ביחד עם גלעד. בנתב"ג של פריז (ע"ש שארל דה גול), בעודי עומדת בתור המתפתל בביקורת הדרכונים ומנסה לא לאבד אף ילד, שודרו בלופים על מסך הטלוויזיה מולי תמונותיו של הילד האבוד שחזר לאמא שלו. מצאתי את עצמי מייללת בקול. אישה זרה (קוריאנית לפי הדרכון שאחזה בידה) נפלה על כתפיי ובכתה איתי ואני כל כך שמחתי לחזור אל הצפיפות הישראלית והרגשית, אל המציאות.

עברו שבועיים. אחרי החגים. שגרה. אירועים משפחתיים, סנדוויצ'ים לבי"ס ב-6.00 בבוקר, הסעות חוגים, טיולים לרופא, התקפה על איראן, שביתה כללית – סיר הלחץ הרגיל וגעגועים הולכים וגוברים אל המרחבים של מקום אחר וחופש. חוזרת לתמונות:  המון ילדים מחייכים, המון פרחים, המון גינות ירק מצוירות.

האנשים שגרים בכפר מגדלים את האוכל של עצמם. עניין של מרחב, עניין של מנטליות. אצלי המרחב מוגבל והמנטליות נמצאת בסופר הקרוב למקום מגוריי. אין מקום או פנאי לערוגות ירק מפוארות. אבל בין פרחי החורף והפקעות שהספקתי לטמון מאז שחזרה השגרה, שתלתי כמה שתילי חסה וברוקולי וכמה שיני שום נטמנו באדמה. את מה שלא יחסלו החלזונות שהתעוררו עם הגשם הראשון, אקטוף למטבחי העירוני ואמשיך לחלום על מרחבים.

שתילי ירקות אפשר למצוא ברוב המשתלות. שווה להשקיע באורגניים. קצת אדמה, אפילו כזו של עציצים עמוקים, מים בשפע ושמש – יספקו תמורה הולמת להשקעתכן. וחסה מהגינה זה הכי טעים.

לבלוג של Aunt Petunia

צילום: Aunt Petunia