אל תחכי

כולנו שמענו על בת ה-60 שילדה, אבל אלו ניסים, לכן מדברים עליהם, אריאלה רביב ממליצה מניסיון, אל תחכי עם ההריון

11/10/2011
אריאלה רביב קבלו עדכונים מAriela
  • RSS
» ThinkStock

הנה פוסט שלא רציתי לכתוב, משתי סיבות: אחת כי אני לא רוצה להיות סוכנת פחד, והשנייה כי לא רציתי להיות במצב שבו אכתוב פוסט כזה, אבל לפעמים הנסיבות כופות את עצמן.

נכנסתי להריון עם טליונת בגיל 35. אם ארצה ממש לדייק, ההזרעה התבצעה ב-1 בפברואר 2007, שזה 20 יום לפני יום הולדתי ה-35. זה היה ניסיון שני, עם מינון הורמונים נמוך עד גיחוך, שנועד רק לתזמן את הביוץ. כעבור שמונה חודשים נולדה הגמדת, והשאר היסטוריה.

לקח לי המון המון זמן להחליט שאני רוצה עוד ילד, ואז עוד קצת זמן להתחיל לפעול בנידון. אחרי 4 ניסיונות שלא הצליחו התברר שהחצוצרות שלי סתומות, בלומות וטיפשות, ולמרות שמאוד לא רציתי ומאוד פחדתי, הבנתי שהדרך היחידה תהיה לעבור ל-IVF.

זה תהליך מאוד לא נעים, צריך זריקות שמעודדות את השחלות לייצר זקיקים, ואז זריקות שמונעות מהזקיקים להבשיל לפני הזמן, ואז זריקה שמתזמנת ביוץ. בגלל שאני גם סובלת מקרישיות יתר, הייתי צריכה לקחת שני סוגים של מדללי דם, אחד בהזרקה ואחד בכדורים, ועוד איזה כדור שהופך אותי לפצצת אסטרוגן נימוחה, ובסוף, כצ'ופר, נרות אסטרוגן, לתמיכה בצברי התאים הזעירים.

התגברתי מזמן על הרתיעה שבהזרקה עצמית, אבל להגיד שהיה לי נעים להזריק לעצמי מדי ערב לפחות זריקה אחת? לא, יש דברים נעימים יותר. אבל כמו שאומרים מאמני כדורסל, צריך להישאר עם העיניים על הכדור, וידעתי שברגע שיהיה הריון, כל התקופה הלא נעימה הזאת תישכח.

אחרי כל אי הנעימות שכרוכה בטיפולים האלה, נפוחה ורגזנית מרוב הורמונים, ועם בטן כחולה מזריקות הגיע יום השאיבה. 14 ביציות. זו תפוקה מדהימה, באמת. ואז קרה עוד נס קטן: 12 מתוכן הופרו והתפתחו לעוברונים.

יומיים אחר כך הגיעה ההחזרה, ואז שבועיים של ציפייה. כל מי שניסתה להיכנס להריון מכירה את השבועיים האלה, שבהן הרפואה והטכנולוגיה נשענות לאחור  ונותנות לטבע לעשות את שלו. במקרה שלי, הטבע דחה את שני העוברונים.

למרבה השמחה, הרי הכול יחסי, בגלל שחיכו לי עוברונים בפריזר, ההחזרה השנייה הייתה הרבה יותר קלה, הפעם בלי הורמונים, רק זריקה לתזמון ביוץ, והופס, החזרה. בערב ראש השנה, לפני שבועיים, החזירו לי שני עוברים, וביום הכיפורים קיבלתי וסת.

לכאורה, הנתונים שלי מושלמים, הביציות מופרות בקלות, הן שורדות הקפאה והפשרה ועדיין, הריון אין. הדבר היחיד שהשתנה מלפני 5 שנים הוא 5 השנים שחלפו, ההבדל שבין גיל 35 לגיל כמעט 40. בגיל 35 הזרעונים הצליחו לחמוק דרך מיצרי החצוצרות הסתומות, בגיל 40 נותנים לגוף עוברים מוכנים, וזה לא מספיק לו.

כולנו שומעות כל הזמן בפליאה על ההיא בת ה-60 שנכנסה להריון, ועל הקשישה ההודית בת ה-95 שילדה תאומים, רק שבדרך כלל שוכחים לספר שמדובר בתרומת ביצית (שזו דרך לגיטימית ומבורכת להפוך לאם) וכמה שנים של סבל ועינוי הנשים האלה עברו. חוץ מזה, קחו בחשבון שבתקשורת או מהסביבה הקרובה שומעים רק על ההצלחות – האישה בת ה-42 שנכנסה להריון ספונטני, או השכנה בת ה-45 שנקלטה בקלי קלות, או אפילו על ההיא שאחרי 12 שנה של טיפולי פוריות סוף סוף הרתה. אבל העניין הוא שאלה נסים, בגלל זה מדברים עליהם כל כך הרבה. אף אחד לא מדבר על האישה בת ה-40 שכבר נגמרו לה הביציות, או על ההיא שניסתה שנים ופשוט לא הלך, הסיפורים האלה מעציבים מכדי שידברו עליהם.

אני שונאת לכתוב את זה, ואני שונאת להפחיד, אבל אם את רוצה ילדים, אל תחכי יותר מדי.  ברור לי, ברור לי לגמרי שכדי להפוך לאם צריך להיות מוכנה מבחינה רגשית, תודעתית וכלכלית. ברור לי, כי הייתי שם, שאם את רווקה מדובר בהחלטה עוד יותר מורכבת, ביחוד כשהרבה פעמים מפעמת ברקע התקווה שמתישהו האיש הנכון יגיע, ואז זה יקרה כמקובל, אבל בניגוד לאהבה, שלא חייב להיות לה גיל, לאמהות ביולוגית יש גיל. אני גם יודעת שהטכנולוגיה מחוללת נסים, הילדה שכבר יש לי היא עדות לכך, אבל הטבע הוא עדיין זה שמקבל את ההחלטה הסופית. יכול להיות שאת בצד הטוב של הססטיסטיקה, אבל יכול להיות גם שלא, והשאלה היא אם את רוצה להמר על זה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה