תורת היחסות

מגמת העיצוב של המכללה למנהל מאכזבת ו"טלי'ס" מזניחה ולא מחדשת, אבל "לחם ארז" החדש מגרה בטירוף ו"גלביה" היא שוס

07/07/2011
אודית לורן בלקין קבלו עדכונים מאודית
  • RSS
» מממ... טעים. לחם ארז

ממש עכשיו אנחנו נמצאים בפתחה של עונת תערוכות הגמר של בתי הספר הגבוהים לעיצוב ואמנות. מזה כשבועיים אני זוכה לקבל עשרות מיילים מבתי ספר לעיצוב מוכרים יותר ופחות וגם מכאלה אחרים שמעולם לא שמעתי עליהם, אבל שמנסים לעלות ולהיתלות על גלי החגיגות והזוהר של אחיהם המפורסמים. עד עכשיו ספרתי לא פחות מאחד-עשר בתי ספר שונים שפניותיהם לוו בהודעות כאלה ואחרות, באס אם אסים, בהזמנות, בצילומים ובטלפונים של סטודנטים מתנדבים שמפצירים בכל לשון להגיע למסיבת עיתונאים, מפגש או סתם ביקור.

איפה הצבעים והחומרים?

אני חייבת להקדים ולציין שציבור הסטודנטים נמנה בין קבוצות האנשים האהודים עלי באופן גורף. אילו יכולתי, הייתי ממשיכה את לימודי עוד ועוד, יושבת באולמות ההרצאות וגומעת כמויות של ידע מפיהם של מרצים משובחים. זו אחת הסיבות שבגינה הלכתי למפגש העיתונאים הראשון בסבב השנתי שהתקיים בחוג לעיצוב פנים של המכללה למינהל בראשון לציון. מה אני אגיד לכם, בין עיצוב פנים לבין מה שראינו שם המרחק גדול כמו, נגיד, מכאן עד הירח. הסטודנטים המסכנים, שבכל מעודם רצו ללמוד מקצוע פרקטי וחביב, מצאו את עצמם מגישים פרויקטי גמר כל כך הזויים שיכול להיות שאפילו הם לא הבינו מה הם רוצים מעצמם. במקום לתת להם להתעסק בפן החושני, החם ובעיקר הפרקטי של עיצוב הפנים והלבשת החלל, נאלצו המסכנים להגיש עבודות מתפלספות, אוטופיות ותיאורטיות שכל קשר בינן לבין העבודה בשטח לא רק שהוא מקרי אלא לחלוטין לא קיים.

עיצוב פנים מדבר על לגעת, למשש, לראות, להריח, לחוות, להתרגש, לשרבט בעפרונות צבעוניים ולהחיות את חדוות היצירה תוך הפעלתם של כל החושים. איפה אינספור הצבעים? איפה שלל החומרים? ואיפה המרקמים שהופכים יחד את עיצוב הפנים למקצוע נחשק, מרתק, מתחדש ועדכני כל הזמן? והנה אנחנו מגיעים לתערוכת גמר של סטודנטים שהקדישו ארבע שנים מזמנם ורואים תערוכה שכל כולה שרטוטי מחשב והדמיות ביזאריות בנושאים שהוכתבו מראש על ידי המרצים, בהם: "שנים עשר מתכונים להתחדשות חברתית", "ריפוי חללים", "התערבות ושימוש מחדש בממגורות", "אכלוס המרחב הנסתר" וכדומה. נו, באמת.

ואם לדבר על תצוגה והגשות שהן הבסיס האסתטי של נושא הלימוד, לא כל שכן של כל האירוע המרגש של סוף הלימודים, גם כאן רב החסר על הקיים. החדרים, אם להשתמש בלשון נקייה, לא נקיים במיוחד, לוחות התצוגה נושרים מהקירות והמודלים מוגשים ברמה שלא עוברת את שנת הלימוד הראשונה. כשהעזתי להאיר את העובדה הזו ולהעיר על כך – פתחו עלי זוג עיניים של "על מה את מדברת, מה זה בכלל חשוב בעידן המחשב וההיי-טק?". זאת ועוד, בוגר אחד לא טרח להסתובב במקום בזמן ביקור העיתונאים, מה שאינו מקובל באף מוסד אחר.

אני אשמח עד מאוד להבין את הפואנטה של קברניטי בית הספר להסיט את בוגריהם מדרך הישר ההגיונית אל תוך תהום ההתפלספות ולהציג תערוכה שאולי, במקרה הטוב, מעניינת ומובנת להם ולבוגרים בלבד? מול מי אתם מנסים להתחרות? מאיזו סיבה? מה אתם משיגים בזה? ולמה על גבם של הסטודנטים המסכנים?

לחם ארז מגרה

אתנחתה קלה חוויתי במסיבת העיתונאים שנערכה לרגל פתיחתו המחודשת של סניף "לחם ארז" ברחוב אבן גבירול בתל אביב תחת קונספט של בית קפה ומסעדה שמשנים את התפריט לאורך היום, ומשמשים גם כמעדנייה לקו מוצרים ומעדנים To Go. המקום, שעוצב על ידי האדריכל דן טרוים, נראה כמו קפיצה קטנה לחו"ל ומחולק לדלפק תצוגה עשיר של לחם, שולחן סלטים מגרים ואזור תצוגה למוצרים כמו יין ושמן זית משובח. לצד התצוגה האסתטית, טעימות שעשינו העלו מטעמים טפלים יחסית וטבולים כולם בכמויות אדירות של שמן זית. במאמר מוסגר אמר לי השף ירון קסטנבאום שקונספטים קולינריים כבר לא ממש מעניינים אותו וכל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה להרחיב את עיסוקו בתחום העיצוב. אופס.

לא מקצועי

לביזיון מסוג אחר היו עדים השבוע העיתונאים שטרחו להגיע לאולם התצוגה המחודש של טלי סבג-רוזנטליס ל"טלי'ס". למעלה מחצי שעה לקח לסבג-רוזנטליס להתפנות אל העיתונאים ולהסביר להם ב"חשק מתפרץ" על הקונספט ה"חדשני" של עיצוב הבית ועיצוב אווירה. אז ככה, טלי, כשאת עסוקה עד מעל הראש עם עוד לקוח מרוצה, אנחנו העיתונאים בטח שלא רוצים להפריע לך. אנחנו כבר נתרשם לבד, ננסה לחלץ מבין השורות המתיימרות והררי הסופרלטיבים של הקומוניקט מעט מידע חיוני מתוך ונבחר צילום שאולי עובר מתוך דיסק הצילומים שהיח"צנית המבוישת חילקה לנו כשהחלטנו לפרוש עם פרצוף חמוץ. מה את חושבת, אחרי הכל? שאם תזרקי לנו נר ריחני בשקית ממותגת מעוטרת נייר משי וסרטי סאטן נכופף את הראש ונמשיך לדרכנו שמחים וטובי לב? אז זהו שלא. אנחנו העיתונאים, או לפחות רובינו, ממשיכים להגיע לאירועים האלה כדי ללמוד משהו חדש, להכיר את השטח, לשמוע, למשש, להשכיל, להתפתח ובסופו של דבר גם לפרגן אם נמצא לנכון. אבל גם כאן אין לי מקום לפרגון.

גלביה להמונים

מצב הרוח שלי עלה מאוד כשמצאתי מעבר לרחוב (מגדל רוטשילד 1) את החנות החדשה Gallabia של אתי צאיג ומירב הדרי, שלאחר ידידות ארוכת שנים החליטו לפתוח יחד חנות קונספט לבגדי חופש. "שתינו אוהבות ללבוש את בגדי החופש ביום יום שלנו ומשם צמח הרעיון לייצר גלביות אורבאניות שמתאימות לבית, לים, לעבודה ולדרינק של ערב" אומרת צאיג. בגדי החופש של Gallabia מופיעים בצורת חולצות טריקו, חולצות רקומות, גלביות באורכים שונים ושלל חולצות רחבות ומתנפנפות עשויות בדים נעימים. אל אלו מצטרפים גם ג'ינסים, תחתונים של "האנקי פאנקי", סנדלים ומעט תכשיטים שמשלימים מראה צעיר, אורבאני ובעיקר נוח. טווח המחירים ללא ספק גבוה מדי ונע בין 390-1200 שקלים חדשים.

שחום, חלק וחתיך

בין כל האירועים הנ"ל קרה גם מאורע משמח ומרגש כשממש עד סף דלתי הגיע בחור חדש, שחרחר, חתיך ואסתטי במיוחד. התחלה של מערכת יחסים חדשה היא דבר נדיר שצריך לקחת ברצינות והאמת שאני לא יודעת בדיוק איך להתנהג איתו. בארוחת ששי הקרובה האחיינים שלי כבר יסבירו לי בדיוק מה ואיך משתמשים באיי-פון החדש.

צילומים:
Thinkstock, יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה