ביג מאמא: חוזרת, ובגדול

מסעדת ביג מאמא לימדה אותנו בתחילת הניינטיז פיצה איכותית מהי. עכשיו המסעדה נפתחה מחדש, במקום יותר נורמלי, והיא מציעה מנות ענקיות של אוכל טעים וזול

פיצה

בשנות ה-70 השם הנרדף לפיצה היה רימיני. למרות השם האיטלקי, קשה להתייחס כיום,  במחשבה לאחור, לרימיני כאל פיצריה לגיטימית. הרשת הוותיקה מכרה ריבועי בצק בסגנון עדות הפיתה, עליהם נמרח משהו אדום שהתיימר להיות רוטב עגבניות, ונבזקה איזו גבינה (צהובה!) חסרת טעם ולא מזוהה. מה שהפך את כל העסק ל"איטלקי" היה כמויות של אורגנו מיובש. זהו, זה מה שהכרנו.

אחר כך התחילו להופיע פיצריות נוספות, ששדרגו את המנה לסלייסים המשולשים המקובלים, אבל עדיין – האדום, הצהובה והירקרקים המשיכו להפיץ טעם תעשייתי שרחוק מרחק רב מהדבר האמיתי.

עד שיום אחד הופיעה ביג מאמא. השמועה רחשה בעיר וכל מי שהחשיב את עצמו אנין טעם היה חייב לעלות לרגל כדי לטעם את פיצות החצילים והקישואים המפורסמות, ששינו לעד את מפת הקולינריה התל אביבית בכלל ואת זו המתכתבת עם ארץ המגף בפרט.

אוח, פיצת הקישואים, שהיתה מגיעה רוחשת ורושפת מתוך תנור הלבנים, ביום חורף קר. עונג שלא היה בלתו. מה שקצת העיב על השמחה היה המיקום של ביג מאמא המיתולוגית: כדי להגיע לשם נאלצת לדלג מעל ערימות של ג'יפה ומקקים, שכן המקום שכן בטבורו של שוק הכרמל, בימים בהם אקולוגיה ושמירה על איכות הסביבה היה משהו ששמור לשוודים. או לשוויצרים. לכי תבדילי.

גם פיצה מצוינת וגם אג'נדה כלכלית חברתית

כל הנוסטלגיה הדביקה הזו התעוררה בזכות פתיחתה המחודשת של ביג מאמא ברחוב החשמונאים בתל אביב. והפעם – יש לא רק פיצה מצוינת, אלא גם אג'נדה כלכלית חברתית. הישארו איתנו.

ישנם 3 מסלולי אכילה בביג מאמא: עסקית ב-49 שקל, ב-59 שקל וארוחת ילדים ב-39 שקל, שכוללת גם גזוז או פטל וקסטת ביסקוויטים. בצהריים יש עסקית רק ב-39 שקל. המחירים הנמוכים יחסית אינם מקריים.

יום חמישי בערב, בסיום יום עבודה מדכדך ושבוע עבודה מעיק. היינו שתיים, אחת מוטרפת מרעב (אני!), השנייה בדיאטה. רק התיישבנו, הגיש לנו ניצן, מנהל המקום וחבר של בעלי הבית, פוקצ'ה קריספית עם שמן זית ומטבל בזיליקום (טעים!). ההמשך כלל סלט מהתפריט בהתאם למסלול העסקית שנבחר (ויתרנו הפעם) פיצה או פסטה. החוגגים על העסקית ה"יקרה" יכולים לבחור גם באחד מ-3 סוגי סקלופיני.

בחרנו בפיצה קרם כמהין, עם מוצרלה וארוגולה ובפנה מלנזנה פומודורי עם עגבניות שרי, חציל וריקוטה. מנת הפסטה היית ענקית, טעימה ומשביעה. מתאימה לשני אנשים. גם הפיצה היתה ענקית, במושגים שלנו. זו היתה פיצה חמודה מאוד – בצק פריך ומתפצפץ, אמנם טעמו של הכמהין היה מעט דל, אבל עלי הארוגולה פוזרו בנדיבות והעניקו למנה רעננות. גם גודלן של המנות קשור לאג'נדה, שמיד תובא כלשונה.

"הקונספט הוא לעשות את זה פשוט", אמר לנו טל לאוצקר, מבעלי המקום, ביחד עם שלומי קוינטר, שהיה מבעלי המיתולוגית של שנות ה-90. "המצב רע והוא הולך להיות רע אפילו יותר מבחינה כלכלית ומבחינת המצב החברתי במדינה", המשיך טל במישנתו החברתית-עסקית, "אנחנו קוראים לעצמנו בית אוכל ורוצים להציע לאנשים את העסקה הכי משתלמת שיש, לאור המצב. לאפשר לאנשים לאכול אוכל טרי וטעים במחיר סביר. ליצור מחדש את המוסד התל אביבי, שיהיה היכן לאכול גם בשעות הערב, באיזור שעד עכשיו נחשב למעוז עסקי, אבל עומד להשתנות. בעתיד תקום פה פיאצה מפוארת ואיזור בילוי, יהיו פה המוני אנשים וכולם ירצו לאכול", סיכם והלך להביא לנו שתי כוסות למברוסקו ופנה קוטה, לעידוד.

העיצוב במקום נעים, אך פשוט: שולחנות פורמייקה, רצפת בטון מוחלק, מעוטרת בפרטי עץ. יש גם כסאות עץ ועור מעוצבים שמשווים למקום אוירה ואופי, ביחד עם פלייליסט גרובי שבוקע מזוג רמקולים שלא מתביישים להפגיז. הכוונה, כאמור, להפוך את מסעדת היום למקום של בילוי לילי, אבל אם לא בא לכם לשבת, יש גם תפריט משלוחים. אם תחליטו להזמין רק פיצות, תשלמו על כל פיצה את מחיר העסקית שאליה היא שייכת, פחות 15% מהמחיר. גם הדיל הזה נשמע שווה.

Big מאמא, רחוב חשמונאים 95, תל אביב, 03-5048235. פתוח מ-12:00 ועד אחרון הסועדים

צילום: יח"צ