למה מלכת היופי האתיופית לא מרגשת אותי

בחירתה של ייטאייש איינאו למלכת היופי איננה גאווה לעדה, כמו שמנסים למכור לנו. ביום שתהיה שופטת אתיופית או שרה אתיופית, מיכל יפה תצטרף לחגיגה

28/02/2013
מיכל יפה קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS

"גאווה לעדה האתיופית", בישרה בחגיגיות ורודה כותרת העל של הכפולה שבישרה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על זכייתה של ייטאייש איינאו בתואר מלכת היופי של ישראל אמש. אני לא מתכוונת לרדת פה על ידיעות, כי בכל זאת התחרות היא שלהם, ומימי נופך מוזס מתרגשת בכל שנה מחדש, אבל הקורא הביקורתי, שלא לומר הקוראת הביקורתית, בהחלט מוזמנת להטיל ספק בגודל ההישג והגאווה שבצדו.

איינאו יפה מאוד וזכייתה מוצדקת, אבל מפה ועד הישג עדתי הדרך עוד ארוכה. מדובר במלכת יופי, כן? לא בשופטת האתיופית הראשונה בבית המשפט העליון. ההישג היחיד בזה הוא שמעכשיו יתחילו לחפצן גם אתיופיות. נו יופי.


יש מי שיגידו שההישג הוא בעצם ההכרה ביופי האתיופי, מה שמעיד על קבלתם לחברה הישראלית באופן הרבה יותר אפקטיבי ממה שהיתה גורמת בחירה של שופטת אתיופית או שרה אתיופית.

יכול להיות שזה נכון, אבל זאת הסתכלות מאוד צרה ולטווח קצר. גם הרצל, להבדיל, חשב שזונה עברייה ראשונה וגנב עברי ראשון הם הישג. נו, אז מה? זאת סיבה לגאווה? זה גם לא מדויק לאמר שייטאייש מחדשת לנו משהו. את גימיק ה"יופי האתיופי" מוכרים לנו לנו במנגנונים של יחסי ציבור כבר שנים, בין אם הם מחוברים לאסתי ממו או ישראלה אבאתו, ובפועל עוד לא ארע שינוי תפיסתי של ממש. כן, כולם יודעים שיש אתיופיות יפות, אבל עוד לא ראינו אתיופית מובילה קמפיין גדול, בטח לא כזה שלא קשור לצבע עורה. אם יש משהו שמדגים את הגזענות של החברה שלנו יותר מכל, הוא הנטייה של פרסומאים ללהק את הדוגמניות האתיופיות לפרסומות של שוקולד, בזמן שבחו"ל היופי השחור מעטר שער של כל מגזין, בלי לעשות מזה עניין גדול מדי.

וגם אם האתיופיות יכבשו את עולם האופנה – זה רחוק מלהיות מספק. אני אשמח כשיצנחו אחוזי האבטלה ומצוקת הדיור בעדה האתיופית, כשהחינוך והרווחה שהם מקבלים ישתוו לאלה שאני מקבלת, כשילדים לא יגידו "כושי מסריח" לילד שיושב לידם בבית הספר. אני אשמח כשאדע שהדרך לצאת ממעגל העוני האתיופי היא לא רק פנים וגוף מושלמים, שהדרך הזו סלולה גם לגברים ולנשים לא יפות. היום הזה, אני חוששת, עדיין רחוק.

אבל הישג אחד כן ראוי לציון בזכייתה של איינאו, וכן עשוי להביא כבוד לעדה האתיופית. אני מתכוונת לעובדה שייטאייש לא שינתה את שמה המקורי לאיזה "אסתי" או "דני" קלים להגייה. נכון, קשה להגיד את זה וזה לא מתגלגל טוב על הלשון, אבל גאווה לעדה צריכה להתחיל בגאווה פנימית על מה ומי שהם, ושם מקורי הוא צעד חשוב בדרך לשם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה