טלית שכולה תכלת

סיפור על טלית שכולה תכלת. האם ראיתם פעם טלית שכזו? אני בדרך כלל רואה טליתות שהן רק בגווני לבן, שמנת או קרם. אם תמשיכו איתי לאורך הפוסט אולי תראו אחת כזו

הפעם, סיפור ברוח החג, ומה יותר מתאים לחג מאשר טלית צחורה. רוב הטליתות שאני מכירה הן בדרך כלל בצבע לבן, או בגווני קרם-שמנת, אבל כאשר אנחנו רוצים לדבר על משהו שהוא כליל השלמות, אנחנו מדברים על "טלית שכולה תכלת". אתחיל את סיפורי בגוונים שאותם אני מכירה, ואולי נגיע גם לתכלת.

IMG_4242_768x1024

לפני הרבה שנים כשפרשתי מההוראה בבית הספר, וחלמתי את "בדים מדברים" הקמתי סטודיו מקצועי, הופכת תחביב לפרנסה. לא לבד, אלא בעזרת תופרת מהמעלה הראשונה, גלינה . מכונות, שולחן גזירה גדול, שלל בדים, סרטים, סרגלים וחוטים, וייצרתי דברים "ארציים" כמו שמלות לילדות, כריות לחדרי ילדים, שמיכות טלאים לתינוקות ותיקים בשלל דוגמאות וסוגים.

 עד שיום אחד הגיעה לסטודיו חן חברתי, שהיתה אחת הפעילות בקהילת "ניגון הלב", שעשתה את ביתה בנהלל למשך שנים רבות, ואמרה לי:  "בואי תתפרי לי טלית". "חן" אמרתי לה, "יש לי תחושה שהתבלבלת, טליתות זה דבר רציני, זה לא משהו שכל אחד יכול לתפור".

רציתי להגיד לכם שאמרתי לה את זה מהמקום של "חילונית בת חילונית", אבל זה לא נכון. למרות שנולדתי וגדלתי כ"חילונית" בנהלל, אמי עליה השלום, באה מבית דתי, בוכרי ירושלמי. נכון שבילדותי כבר לא נשאר מזה הרבה, למעט מדף מכובד בארון המטבח, עם כלים כשרים ונפרדים ל"בשרי" ול"חלבי", אשר היו נכנסים לשימוש מעשי כאשר אחותה הגדולה ממנה היתה מגיעה ב"חופש הגדול" או באירועים מיוחדים, ואז היו מעלים ניחוחות מתבשיליה ,כמו שאינכם מסוגלים אפילו להעלות בדמיונכם, ועולים על שולחננו, ומכניסים אותי לדילמה הקיומית, איפה ה"בשרי" ואיפה ה"חלבי."

מהצד של אבא הנהללי זה היה אחר. הם הרי היו חילונים גמורים, כך נולדו וגדלו בנהלל אבי ,אחיו ובני דורו, אבל שורשיהם הלא רחוקים, אבל המאוד קטועים, היו שחורים לחלוטין, שחורים במובן הכי חסידי מזרח- אירופאי שאפשר. סבא פנחס היה חילוני מוצהר, אבל לא אפיקורס. יחסו אל הדת נבע מתוך הרבה "ידע אישי" והרבה כבוד ובחירה חופשית ומושכלת.

לפני הרבה מאוד שנים שמעתי הרצאה מפי הפרופ' רות גביזון בה אמרה שכולנו, הישראלים ה"חילונים", חילונים ככל שנהיה,  בעצם "אורתודוכסים עם רגשי אשמה", לכן המפלגות הדתיות מצליחות לחולל לנו את אשר הן מחוללות בקלות שכזו.

אבל בואו נחזור לטליתות של חן ושלי. כ"אורתודוכסית עם הרבה רגשי אשמה" אמרתי לה: "חן, אין מצב, אני לא נוגעת בקדושה!". כך או אחרת התגלגל דיבורנו. היא אמרה שהיא מבינה בקדושה, ואותי היא צריכה כמעצבת, ולהיעזר ביכולות התפירה של התופרת המוכשרת שהעסקתי. ניסיתי לדחות אותה שוב ושוב, ולשלוח אותה אל התופרת המקומית המעולה, אבל היא לא ויתרה, עד שלבסוף נמצאה פשרה ברוח הכי יהודית שניתן, שסיפקה את "נוסחת הזהב", כמו הרבה מהחוטים בהן קישטנו את הטליתות שיצרנו. אני הייתי "רק התופרת" וקיבלתי ממנה הנחיות מדויקות כיצד צריכה להיתפר טלית, ואילו היא עסקה בגדילים וקשירתם ובכל ענייני הקדושה.

IMG_0386_1024x681

האמת, זה היה עונג צרוף. חיפוש הבדים, הסרטים והחוטים לתפירת הטליתות היה תענוג. אלו בדים יפים, יקרים ויוקרתיים השזורים בחרוזי פנינה ובחוטי כסף וזהב, שקונים לא "לפי מטר", אלא כמעט "לפי גרם" בדייקנות מרובה.

לא רק טלית לחן יצאה, אלא טליתות רבות אחרות. חן הביאה כל פעם לקוחה כזו או אחרת, מהנשים שרוצות לעטות על גופן טלית במהלך התפילה. חלקן מארה"ב וחלקן מישראל, ויחד איתם פרשנו על גבי שולחן הגזירה את שלל הסרטים והבדים, עד שהגענו לנוסחה המנצחת שהולידה "טלית בהתאמה אישית ובעבודת יד".

IMG_0393_681x1024

חלק מלקוחותינו היו נערות או נשים בנות -מצווה שתכננו "לעלות לתורה" ולקרוא מתוך ספר התורה בקהילה זו או אחרת, ובזה דווקא תתפלאו, היה לי ניסיון. גם אני עליתי בבת-המצווה שלי לתורה. אמנם ללא טלית, וללא לימוד ההפטרה וללא שירתה, אך עמדתי על בימת בית- הכנסת בנהלל וקראתי את הפרשה. באותן שנים היו מספר נערות שביקשו לעלות לתורה בבית הכנסת, וגם עשו זאת בהנחייתו ותמיכתו של אחד מפרנסי קהילת המתפללים. אני לא זוכרת שזרקו עלי סוכריות טופי, אבל כן זוכרת את הקהל הנרגש, ביניהם סבי וחבריו, מרביתם אנשים שעזבו בצעירותם את בית –המדרש לטובת החזון הלאומי והציונות, ובזקנתם שבו לבית-הכנסת בשבת ובחג, קוראים לעברי ומברכים ב"יישר כוח!".

העיסוק במציאת בדים מיוחדים שיתאימו לטליתות, שלח אותי בין היתר, לחנותו המיוחדת של סוחר בדים ערבי נוצרי, הממוקמת ב"רובע הארמני" בירושלים העתיקה, בה קניתי בדים המיוצרים ומיובאים מדמשק, אותם הבאתי לתפירה בנהלל על- ידי תופרת שעלתה מחבר -העמים, ועוצבו על ידי שתי "צבריות", אחת חצי בוכרית והשנייה חצי עיראקית, כדי להישלח לארצות- הברית, ללקוחה יהודייה ממוצא תימני. (את המוצא התימני סתם הוספתי עכשיו, כי באמת כבר לא זוכרת מי היתה הלקוחה, אבל תודו שרק זה חסר לסיפור, וגם מתאים)

IMG_4244_1024x768

בני משפחתי ידעו שכאשר אני עובדת על טלית, אני נתקפת ב"חרדת קודש". חלילה לא להיכשל, ולא להכשיל. לדייק בכל אחד מהפרטים, ממש "קלה כחמורה", והאמת יצאו לנו טליתות יפות מאוד, עם "שקיות טלית" תואמות ומיוחדות שלנו.

באותה תקופה, נערכה בר-מצווה משפחתית בארה"ב אליה הוזמנו. משום שמועדה היה הראשון לספטמבר, וחלק מילדיי עוד התחילו שנה במערכת החינוך, רק זאב אישי ואחת מבנותינו נסעו. כחלק משלל אירועי השמחה, הגיעו גם אל הטקס בבית –הכנסת, וראו מה שעשוי להפתיע את קוראיי הישראלים, אבל לא את קוראיי האמריקאים, נשים רבות עוטות טליתות בזמן התפילה. כאשר שבה בתי שעשתה בעבורי מעט "ריגול תעשייתי" אמרה לי: "אמא, את מדקדקת בכל פרט ופרט, ואילו טליתותיהן של חלק מהנשים שראיתי נראות כמו ה'לונגי' שאני הולכת איתו לים" , כי בארצות- הברית, מסתבר שאתה יכול להיות יהודי לפי דרכך, והכל אפשרי, מתקבל ומבורך, ואיפה שכל אחד מתקבל כמות שהוא, כידוע שורה הברכה.

IMG_0379_1024x681

עבר זמן, חן נסעה לארה"ב למספר שנים והעמיקה בלימודי הרבנות, כשחזרה לארץ המשיכה את לימודיה לקראת הסמכתה. יום אחד באה אלי לסטודיו, ולאחר מספר מילות נימוסין קצרות  אמרה לי: "חלמתי שאת תופרת לי את הטלית לטקס ההסמכה". "אין בעיה" אמרתי, "אם  חלמת, כך יהיה, רק מתי הטקס?" "אז זהו" אמרה חן: "הטקס בסוף השבוע הזה". "טוב" אמרתי נדהמת: "אז בואי נבחר בד מתוך מבחר הבדים שבסטודיו, ונראה מה יתאים לך". אז הוסיפה חן: "חלמתי שאת עושה לי את הטלית משמלת ה'משכית' השחורה עם רקמת הזהב שהית לאמי המנוחה, כדי שאחוש שהיא נמצאת איתי ועוטפת אותי בעת ההסמכה". נו, מי אני שאעמוד בפני חלום שכזה, ובזמן שכזה, ובטח ובטח שבפני חן. מיד פונה השולחן מכל מה שהיה עליו, נפתחה מחברת התרשימים, המחשבון וסרט המידה, נפרשה השמלה המתפוררת בחלקה, נערכו מדידות, חישובים ונרקמו תוכניות. חן נסעה לקנות את החומרים החסרים, ואני התחלתי בהכנת הטלית, פורמת בעדינות את השמלה הכל כך יקרה, מתכננת איך חלקיה ישתלבו במוצר החדש, משמרים את המקור, רוחו ,נשמתו, ואף את התווית המקורית של "משכית" ב"שקית הטלית" שנתפרה מחלקה העליון של השמלה.

Yael-Dayan-Maskit-in-the-60s_673x1024

במסיבה שנערכה לכבודה לאחר ההסמכה, ניסינו להסביר בתוך כל ההתרגשות, באנגלית כמובן, לכל האורחים שבאו לכבודה מניו-יורק, מהי "משכית" ומה ייחודה של הטלית שנוצרה ממנה.

אז איך לסכם את סיפור הטליתות,אם לא באמירה שהלוואי שבארצנו הקדושה נשים תוכלנה לעמוד ולהתפלל בכל בית- כנסת או אתר בו ירצו, עם מי שירצו, מתי שירצו ואיך שירצו, ואז אולי נזכה להיות גם אנחנו "טלית שכולה תכלת".

IMG-20190929-WA0015_768x1024

____________________________________________________________________________

כל הצילומים בפוסט נעשו על ידי אורחת- לקוחה מארה"ב בשם שושנה מנדל, Shosana Mandel בעת שאנחנו שקדנו על תפירת הטלית לבתה, היא שקדה על הנצחתנו, וזיכתה כל אחת מאתנו בדיסק המתאר את שלבי העבודה, וטוב שכך, כי לעבוד נכון תמיד הקפדנו, לצלם קצת פחות

צילום שמלת ה"משכית" אותה מדגמנת יעל דיין בשנות ה-60, הוא באדיבות ארכיון "שנקר" ולקוח מתוך כתבה ב  DEZIGNZOOM. בדיוק כך נראתה השמלה טרם הפכה לטלית.

את תמונת הטלית הפרושה על הספה צילמה ושלחה לי חן היום, בין עיסוק בסירים והכנות לחג. אני מקווה שבמהלך הימים הנוראים, נקבל תמונה של הרבה עטויה בטליתה עומדת בפני קהילתה.

IMG-20190929-WA0047_439x1024

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.