הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 140

החל מאוגוסט 2017

הפעם, מעט שונה מהכתיבה הרגילה שלי. אני מספרת וכותבת כמעט כמו “מלאכה” של תלמידת “שיטת ימימה” על ניסיון נפלא שעשינו, לכבוד גיל שישים, והוא “אירוע חברתי” כמו שנקראים היום האירועים בהשתתפותם הפעילה של האורחים, שאין ספק שזו הנוסחה המנצחת להצלחת השמחה. רוצים להבין איך? כנסו לפוסט

27/08/2019

הפעם אני כותבת על מושג שהוא חדש גם לי, לא במהותו. המהות ישנה מאוד, אבל הביטוי חדש יחסית. אירוע חברתי. הכוונה באירוע כזה שהאורחים המוזמנים לא יביאו מתנות, ובמקום זה ייטלו חלק בהכנת הכיבוד והאוכל, ויבואו עם קערה או תבנית או צלחת תקרובת בידם.

כאשר היו מדברים על ימיה הראשונים של נהלל, ומספרים על השמחות, היו אומרים: “הבאנו בקבוק יין וטורט”. די היה בשני אלו לספק ולתדלק שמחה שתהדהד בריקוד הורה סוער כל הלילה, עד לחליבת הבוקר. נהנים מהשמחה שבלב.

IMG-20190824-WA0020_1024x576

עם השנים, התחלפו הדרך והאופן בה אנחנו חוגגים גם ב”פרטי”, וגם ב”ציבור”, אבל משהו בדבר הבסיסי הזה של רצון לנתינה משמעותית מהלב, לא השתנה.

ב”ציבורי” בנהלל, לא התרחקנו מאוד מהפשטות של פעם. כל אחד רוצה ושמח לקחת חלק ולהביא את העוגה שלו למסיבות של הכפר. בילדותי בחג הכפר וביום העצמאות, איסוף העוגות מבתי החברים על גבי טרקטור ועגלה בעיגול, היה עיקרו של החג. כיום “טבלת האקסל” המשותפת והממוחשבת  של הכנת האוכל ליולדות או חלילה למשפחות אבלות, מלאה במתנדבים.

IMG-20190824-WA0033_576x1024

ב”פרטי”, כולנו למדנו לעשות אירועים, לקחת מפיק, לשכור “קייטרינג”, לערוך רשימת מוזמנים מדויקת, לבקש מהם “אישורי הגעה”, לשאול עוד פעם ועוד פעם אם באים? וכמה באים?, אפילו לשנות את הקול או לגייס חברים שיעזרו לנו כדי להגיד ש:”מדברים מההפקה” ושטרם אישרתם הגעה. זאת כדי לסמן נכון על ‘טבלת האקסל’ שפתחנו על מסך המחשב, שיש בה עמודה ל-”נשלח” עמודה ל-”אושר”, עמודה ל-”הוזכר”, וגם כמה יגיעו והכי חשוב כמה הביאו. יש אפילו חברות שנשכרות לצורך כך, או אפליקציות שמזכירות לך האורח את מה ששכחת, ו”על הדרך” מציעות לך גם איך ל”תרום” את כספי המתנה לאירוע שאולי פספסת. ככה זה, כי ההוצאות גדלות והולכות, ובאמת קשה לממן הכל. כל כך התרחקנו מהשמחה העממית והפשוטה, שיש אנשים שרואים בהזמנה לאירוע, שפעם היתה מגיעה בדואר, והיום סתם ב”ווטסאפ” כ”עוד קנס”, או כ”גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה” בטח כשהוא מבין שהוא חלק מ”תוכנית ישיבה” או הושבה.

במקביל לז’אנר הזה, שיצר מרחק מסוים, ואף בואו נודה, צמצם את היכולת להזמין אנשים שהם קרובים אלינו, אבל לא מספיק קרובים, לשמחות שלנו. גם אנחנו כמוזמנים, צריכים לברר היטב כמה שווה המנה, האם נתנו כמו שצריך לפי המקום, היום, מידת הקרבה או המרחק, והאם לבוא לבד או לבוא ביחד.

היו שנים שהיתה לי חברה שהייתי שואלת אותה כמה צריך להביא, אחרי שהייתי מוסרת לה את כל הנתונים, והיא היתה מעבדת אותם במוחה.

בהמשך, קמו כל מיני אפליקציות חכמות ומתוחכמות. אבל גם היא וגם הן לא הכירו את הטבלה הסודית והחשובה שמולאה תמיד לאחר אירוע “שלנו” על -ידי יד עקשנית אחת, שהקפידה לכתוב על דף פוליו עם קו בסרגל, כמה ומה הם הביאו לנו, שנדע מה להחזיר, וזה הפרמטר המשמעותי, אם לא המשמעותי ביותר בהחלטה.

בקיצור, נעשה מסובך, ונשמע מוכר. אם אשתמש בשפתה של “ימימה” (ימימה אביטל, “שיטת ימימה”) אומר שזה מרחיק אותנו מהמהות, או מעצמנו, כי הרי מה אנחנו באמת רוצים, שמחה גדולה, תחושת שותפות  ואהבה.

לכן במקביל לאותו ז’אנר, התפתח לו ז’אנר אחר שאומר: הכל בפשטות, הכל בשיתוף, הכל ב”חברתיות”. גם זה לעיתים די מפחיד, בעיקר את אלו שרגילים לחשוב “ישן” וגם מביאים את הפשטידה, וגם מביאים מתנה או מעטפה עם סכום נאה, כי לא נעים, ואז השאיפה ה”חברתית” הופך למשהו לא כל כך “חברי”.

  IMG_20190824_145417_980x1024אז אחרי שכתבתי כמעט ארבע מאות מילים, אני רוצה לספר על האירוע החברתי שערכנו. במהלך הקיץ הזה זאב-אישי ואני הפכנו לבני שישים, ישישים. בקיצור בא לנו לחגוג, וחשבנו שהדבר שהכי ישמח אותנו, זה ערב שירה בו נשב עם חברים טובים שאספנו באהבה ובקפדנות לאורך השנים, ונשיר. התחלנו לתכנן תוכניות ולשחק במכפלות, ומצאנו שהתקציב שלנו לא מתאים למה שהלב רוצה. האמנם? ניסינו למצוא את המקום בו הלב והתקציב יכולים להשתוות וללכת יחד.

די מהר מצאנו את הביטוי הפיזי ואת ההגדרה החדשה והמודרנית לרגש שמפעם בלב כולנו, כולנו רוצים להיות שותפים, ולתת. היום קוראים לזה “אירוע חברתי” כתבנו בכמה מילים פשוטות על גבי ההזמנות שנשלחו שכל אחד מוזמן להביא “משהו” במצב הגשה. הוספנו, שאנחנו לא רוצים מתנות, אלא נשמח בשותפות הזו. ה”עיסקה” הזו נראתה לנו הוגנת דייה.

מרגע שהחלטנו שכך יהיה, שחררנו את נושא האוכל לחלוטין. אני יודעת שיש כאלו שקשה להם להאמין, אפילו לי עוד קשה להאמין על עצמי, אבל העיקר מבחינתנו היה ערב השירה, והאוכל תוספת פיקנטית, בטח לאירוע שמתקיים ביום שישי בשמונה וחצי בערב, כשאנשים רבים כבר אחרי ארוחת השבת, והמרחקים, גם ל”רחוקים” לא מאוד גדולים.

IMG-20190824-WA0027_1024x576

אין ספק שמה שהקל על ההחלטה שזו לא חתונה, או אירוע או שמעורב בו צד שני, או צד שלישי, אלא בסך הכל שני אנשים בני שישים. מקסימום, טעו בשיקול הדעת מפאת גילם המתקדם.

בטח שהיו רגעים ששאלתי את עצמי: “מה יהיה, אם אף אחד לא יביא כלום?”, ומיד עניתי לעצמי שמן הסתם, הוא יאכל בדיוק את מה שהביא.

היו אנשים רבים ששאלו אותי: “אז מה בכל זאת להביא?” או “מה חסר?” והתעקשתי להגיד להם, וגם לעצמי, שאני לא מתערבת בזה, שיביאו מה שבא להם להביא. בטח שהיו רגעים ששאלתי את עצמי: “אז מה יהיה אם כולם יביאו סלט חסה?”. גם לזה ארגנתי לעצמי תשובה. “אם כולם יביאו סלט חסה, מן הסתם הרגישו שחסה זה משהו שמאוד יכול להוסיף, אז כולם ייהנו מסלט חסה”. השתעשעתי בראשי במחשבה האם כל אחד יאכל מקערת הסלט שלו? או יוזמן לקערת הסלט של האחר? חדורת ידיעה שגם אם כולם יביאו סלט חסה, כל אחד מהכלים יישא אופי וטעם אחר.

אבל באמת ובתמים, האמנתי שגם אם לא אכוון דבר, הכל יסתדר, ויגיע בדיוק מה שצריך, במידה הנכונה.

היו חברות ששיתפו אותי במה הן הולכות להביא, ואמרתי להן, וגם התכוונתי לזה, שיגידו לי כאשר הן מגיעות עם הכלי שלהן, ופשוט אפרוש איתן הצידה, או ישר לתוך המקרר בבית, ונהנה מזה לבד, כי זה נשמע לי ממש שווה.

כשממש התעקשו והקשו אמרתי פשוט: “תביאי מה שאת הכי אוהבת להביא, או מה שהכי קל לך להכין, בקלות ובאפס מאמץ” יודעת בלב שזה הולך להיות מעין “טד” של אוכל. כל אחד יביא את מה שהוא הכי טוב בו, ואוהב להכין או להביא.

בקיצור, הסרתי אחריות (לכאורה) . חוץ משולחנות שעליהם מפות, מפיות פשוטות וכלי אוכל די זולים מפלסטיק, לא הכנו כלום. נכון, שכרנו שתי נערות חביבות, שקיווינו שהן תדענה מה לעשות.

ערב קודם מישהי מבנות המשפחה, מנוסה מעט ב”אירועים חברתיים” אמרה שכדאי להכין מעין “דגלונים” או שלטים קטנים, כדי שאפשר יהיה לכתוב עליהם מהי המנה, או מי המכין או המכינה.

IMG_20190826_220241_768x1024

חברה אחרת יעצה שיש לווסת את הגשת האוכל. כדאי לשים חלק ב”חזית”, ואת שאר האוכל ב”שולחן אחורי” (שריונרים, לא להתבלבל, זה לא מדרון אחורי) אז מהר פרסנו עוד כמה “שולחנות אחוריים”.

מישהו אחר הציע לא רק להפריד , אלא גם להרחיק בין השולחנות של המתוקים והמלוחים.

 עם כל הידע הזה, הנחנו להכל שעתיים לפני תחילת האירוע, והלכנו להתלבש ולהתרגש בשקט.

כך או כך, האירוע התחיל לו, ובעודי מלווה את אחד האורחים הראשונים, להראות לו איפה המריצה עם הקרח, כדי להניח את שישית הבירה שהביא, התחילו להגיע בשטף האורחים. אתם מכירים אותי, נשיקות, חיבוקים, מילים קטנות ושמחה גדולה. בשלב מסוים, זאב-אישי בא לקרוא לי לאזור בו מוקמו השולחנות, כי מישהי מהאורחות ביקשה לראות אותי, הגעתי לשם ונשארתי נטועה על עומדי.

מה ראיתי? ראיתי שלושה שולחנות גדולים מלאים אוכל מכל הסוגים הצבעים הטעמים והגוונים, את המלצריות החביבות לבושות השחור מלהטטות כמו שני קוסמים, ושפע אורחים אוחזים בידיהם צלחות עמוסות כל טוב, מתענגים על המטעמים, נוטלים בעדינות עוד ועוד דברים מהשולחנות הקדמיים וגם האחוריים. רבים מהאורחים ניגשו אלי ואמרו לי בפה מלא ובהכרת תודה : “כמה טעים!”, “איזה אוכל טוב!” וכל מה שנשאר לי להגיד להם בחזרה, זה: “תודה רבה לכם, זה אתם הבאתם והכנתם!” היו שהוסיפו ואמרו לי “את לא יודעת איזה אוכל היה שם ואילו קינוחים ” ובאמת לשאלתכם או אמירתכם: “אין לך מושג מה היה שם?” באמת אין לי שמץ של מושג. ככל שהם דיברו, אני מבינה שקצת חבל שאין לי מושג,  למרות שהיו כמה שבאו והציעו להכין לי צלחת, כדי שאטעם מכל השפע הזה, רק אמרתי להן שאין לי שום יכולת לאכול כלום מרוב התרגשות

בקיצור, מה למדנו? שכאשר יש רצון טוב, יש אמון, האנשים טובים והלב רחב, הכל מסתדר לטובה, כמו שאף שף מיומן או ארוחה מתוכננת בקפידה לא היו עושים.

כל האוכל נגמר, מה בכל זאת נשאר? הרבה עוגות משובחות. אחד ההסברים שניתנו לעובדה ב”אפטר פרטי” על שולחן המטבח המשפחתי, “על קפה” והמון עוגות הרבה אחרי אמצע הלילה, היה כי אנשים שהביאו אוכל, הביאו אותו בכלים נאים מהבית, ולכן לקחו איתם את הכלי עם מה שנשאר בו. העוגות שנשארו לעומת זאת היו מבתי- מאפה משובחים, או שהובאו במגשים חד- פעמיים. למחרת וגם למחרתיים  כל אחד מבני המשפחה לקח למקום עבודתו ולמפגשיו החברתיים עוגה מיום ההולדת של אבא ואמא, וגם זרים מוחלטים שמחו בשמחתנו, ומברכים אותנו וגם אתכם בתודה.

IMG_20190823_204741_1024x768

אז עם מה נשארנו? עם המון טעם טוב, הכרת תודה, שמחה, והכרות מוצלחת מאוד עם הכלי שנקרא “אירוע חברתי”.

מה חסר לנו? תמונות של האירוע. מרוב התרגשות, למרות שתכננו מראש, בקושי צילמנו

אז אם למי שחגג איתנו יש תמונות, אשמח שישתף אותי (בפרטי). ומי שלא נכח והיה רוצה להשתתף, שרק יגיד, ומאוד נשמח לשתף גם אותו ב”אירוע החברתי” הבא שנערוך, אבל כפי הנראה, ייקח עוד קצת זמן עד אז, כי את השישים כבר חגגנו, אז מה שנשאר זה לחכות לשבעים.

___________________________________________

המון תודה לכל האורחים והחברים שהגיעו, טרחו, אפו בישלו ואף אכלו. שרו, חיבקו, נישקו, דיברו וצחקו. עשיתם לנו יום הולדת נפלאה. שנמשיך ונקפיד להיפגש בשמחות, ובעיקר בהן.

יש כמה כלים שנשארו אצלנו, אם מישהו מרגיש שחסר לו כלי.

וממש נשמח אם יש לכם תמונות, כי מסתבר שקשה גם להיות בן שישים, גם לשמוח, גם להתרגש, וגם לצלם….(ועוד אי אלו דברים)

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

מעברים

היום הפוסט בסימן מעברים. בכל ראשית סתיו יש את החצב הראשון שפוגשים, שמכריז בגאווה זקופה ושקטה ש"יש מצב" שהקיץ יגיע בסוף לקיצו. את הראשון שלי לסתיו הזה  פגשתי ביום שישי שעבר, כשנסענו לירושלים לבקר את "אמא שלו" בדיור המוגן...

תצוגה מקדימה

מסתבר שגם אני עסקתי בהדתה....

לפני הרבה שנים, כשסיימתי את שנת השרות, ועמדתי לפני גיוסי לצבא, עוד היתה מועצה אזורית קטנה, בשם "מועצה אזורית קישון", שמשרדיה ישבו לבטח במרכז נהלל, איפה שיושבת כיום מזכירות המושב. ובתוך המבנה, בכניסה, היה חדר, עם דלפק גדול,...

תצוגה מקדימה

קבוצת הימימה שלי

הפוסט הזה, מחכה הרבה זמן לתורו. תמיד יש משהו אקטואלי יותר, או מצחיק יותר, אבל הוא נמצא ברשימת הנושאים הראשונה שלי, ובעצם, מלווה את הכתיבה שלי כל הזמן. כן, "קוראים לי מירב, ואני תלמידת ימימה!" הנה, סיימתי גם עם ה"גילוי הנאות" וגם...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה