פרויקט גמר

הפעם סיפור פשוט ומחיוך על מכנסיים. מה כבר יכול להיות בסיפור על מכנסיים? תתפלאו. אבל בשביל זה תצטרכו לקרוא את שכתבתי, ולעבור איתי דרך "פרויקט הגמר" שהגשתי בלימודי התדמיתנות ב"שנקר" לפני כעשרים שנה.

אמרתי לכם, לפעמים הסיפורים שלי כותבים את עצמם. רק צריך לעצור לרגע להרים אותם או לאסוף אותם מהרצפה ,מהמדרכה או מהכביש, לנער אותם קצת מהאבק או הלכלוך שאספו בדרך, ובן רגע הם יכולים להפוך לבגד פאר. על זה בדיוק הסיפור הפעם, ואני נשבעת לכם, כמו תמיד, שהכל אמת. לא שאני לא יכולה להמציא סיפורים, בטח שאני יכולה, אפילו די טוב, אבל למה להמציא אם המציאות כותבת את הסיפורים כל כך יפה בעצמה.

הסיפור הזה התרחש לו כמעט לפני עשרים שנה, והנה הגיע שעתו לעלות ולצוץ החוצה, להתנער מעפרו ולהתגלות לעין כל.

הוותיקים בקוראיי או בחבריי זוכרים שעוד באלף הקודם, לפני כעשרים שנה, הייתי בת ארבעים, אתם יודעים, גיל לא פשוט, כזה שאומרים בו בעיקר לעצמנו: "וואוו, אני כבר בת ארבעים!" ,ומבינים שאם לא אתחיל עכשיו מה שלא התחלתי עד עכשיו, אולי כבר לא אתחיל לעולם ויהיה מאוחר.

IMG_20190401_213226_1024x768

לכן החלטתי אז שהגיע הזמן לממש חלום ישן. אל תדאגו ואל תפתחו ציפיות, לא עשיתי מסע לילי לפטרה עם מפה ומימיה, אלא נרשמתי ללימודי "תדמיתנות" ב"שנקר". הכל נראה  לי ממש מכובד, גם שם הקורס, ובטח המוסד המכובד והידוע ללימודי אופנה. הסברתי לזאת שרושמת, שלתפור אני כבר יודעת, עכשיו אני רק רוצה ללמוד גזרה, להיות מסוגלת להכין גזרה לכל דבר שעולה במחשבתי, או חולף על פני.

ככה התחלתי בהרפתקה חד -שבועית, שנמשכה שנה וחצי. יום שני בשבוע היה "יום שנקר" שלי. כבר סיפרתי בפוסט קודם על חברה נהדרת שרכשתי לי בנסיעות הלוך ושוב. סיפרתי גם איך ישבנו שתינו על ארגזי תחמושת. הפעם, אני לא רוצה לעסוק בזוטות שכאלו, אלא באופנה ממש.

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, אני מופתעת לגלות כל פעם מחדש, לאן מגיעים הסיפורים שלי, ומי קורא אותם. אתם יודעים, אני יושבת לי בבית בשלווה ובנחת מול המקלדת שלי, בדרך כלל בבגדי בית נוחים, בלי מד או שרד, וכותבת כמעט לעצמי, ואז מגלה שהם הגיעו לכל מיני אנשים. למרות שאני מקריאה הכל בשלב די ראשוני לעורך- הדין הצמוד שלי, ובודקת שלא פגעתי בכבודו של אף אחד טרם פרסום הדברים, לפעמים גם בלי כוונה, אני עשויה לפגוע. למרות שאני לא מעריכה שהמורה שלי לתדמיתנות ב"שנקר" תגיע לפוסט שלי, אני נזהרת. ראשית כי אני באמת לא רוצה לפגוע, שנית, כי היא קצת נקמנית, ושלישית, כפי שתראו בהמשך הסיפור, אני חייבת לה תודה.

אומר רק כך, למרות שהיא עשתה עבודה טובה ויסודית מבחינתה. אני מבחינתי, למרות שניסיתי, וגם התמדתי, לא הצלחתי להבין את ההיגיון של הלימודים. מאז, ועד עצם היום הזה, אני נוגעת בגזרה פחות ממה שנגעתי לפני הלימודים. אבל יש לי בקלסר נסתר אי שם במעלה הבוידעם תעודה המעידה על כך שאני "תדמיתנית", לא רק עם אישור של "שנקר" ,אלא מוכרת גם על ידי משרד העבודה. האמת שהיו לי באותו בוידעם גם שני קלסרי ענק מלאי שרטוטים בעפרון על גיליונות בריסטול לבנים גדולים, ששרטטתי במו ידי, עם כל התורה כולה, עד שיום אחד ,אחרי כמה שנים שישבו שם, החלטתי שהגיע הזמן להעביר אותם לפח המיחזור. לא רק ששילמתי את שכר הלימוד, עכשיו אני גם צריכה שיתקעו את הבוידעם עד עולם?

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? לא כי אני משוויצה, ולא חלילה כדי שתבקשו ממני שאכין לכם גזרה, כי באמת אין לי מושג (וכבר אין לי קלסר). אלא כדי שתעריכו את התעודה שיש לי, וגם את המורה, שלמרות שהיתה נקמנית וחשדנית, בכל זאת האמינה לי.

ולמה עכשיו? כי לא מזמן ביליתי ערב עם בתי ובן זוגה שמתגוררים סמוך לאותו מוסד. הוא יצא לריצת ערב, כשחזר סיפר לנו שהגיע עד לירקון, ומיד הרגשתי שיש איזה שאלה שהייתי צריכה לשאול אותו, וטרם נשאלה, רק לקח לי כמה שעות להיזכר מהי.

New Doc 2019-04-01 21.48.43_704x1024

מהיום הראשון ללימודים, אמרה המורה שבסופם נצטרך להגיש "פרויקט גמר" בו נצטרך לתכנן מספר פריטי לבוש, ולהגיש תוכניות לביקורת בכל אחד מהשלבים המוגדרים. הדגש יהיה על שלבי הכנת הגזרה אמרה, והוסיפה שלא ניבחן על התפירה ואיכותה, כי אנחנו לא לומדות תפירה, אבל רצוי שגם היא תהיה ראויה. וכך, במהלך החודש וחצי האחרונים של הקורס, הייתי מגיעה ל"שנקר" לא ליום לימודים, אלא ל"אישור תוכניות". נושאת תיק עם שרטוטים מגולגלים על ניר פרגמנט וגם בריסטול, המפרט מידות מדויקות, מתפרים, קיפולים, ביטנות ,צווארונים, דשים וכיסים, בדיוקי דיוקים של כל אחד מהפריטים. באה כמו כולן, ועל פי תור לפגישה אישית עם המורה,  פורשת על השולחן הרחב את כל ניירותיי, מקבלת הערות על השלב הזה, ועוברת לשלב הבא, כדי לבוא בשבוע שאחריו, להציג את כל מה ששרטטתי ותיקנתי במהלכו.

במקביל התחלתי לחפש תופרת טובה שתתפור את מה שתכננתי. אחרי הכל, פרויקט גמר, לא? אמנם ידעתי גם אז לתפור ברמה לא רעה, אבל מה לא עושים בשביל פרויקט גמר, לא חוסכים, ולא נופלים על הפרטים הקטנים.  קבעתי מראש עם תופרת מעולה ומיומנת. ונסעתי לקנות בדים, לא סתם בדים, זה הרי פרויקט גמר, בחנות בדים "של הביוקר" במרכז הכרמל קניתי, ויצאנו לדרך.

יום אחד אחרי כשבועיים שהבדים היקרים כבר אצלה ,וגם התוכניות המפורטות וההסברים ,מתקשרת אלי התופרת ואומרת לי בקול רפה, שאינו מבשר טובות:" מירב, אני לא אתפור לך". "למה?" שאלתי כמעט בוכה, והיא ממשיכה בשלה: "זה נראה לי כל כך רציני, שאני מרגישה שאני במבחן, כל כך הרבה הנחיות ודיוקים, זו אחריות כבדה מידי, אני מפחדת!". גם אני פחדתי, והמשכתי לחפש תופרת אחרת, והפעם, כזו שתתמודד עם המשימה המורכבת שתכננתי במו ידי, במעט הזמן שנותר עד מועד ההגשה.

ככה, במועד הנקוב, כשהגעתי ל"שנקר" לא מצאתי חניה קרובה, ולכן הרחקתי מספר רחובות עד גדת הירקון. יצאתי מהאוטו, הוצאתי מהספסל האחורי את כל הכבודה, ופסעתי לי מעדנות ברחובות רמת-גן. נושאת ביד אחת את תיק הגזרות מאורגן על כל שלביו ושרטוטיו הנדרשים, וביד השנייה קולב ועליו תלויה לתפארת חליפה מחויטת מבד טוב ויקר, כולה בצבע כחול כהה. המכנסיים מקופלים על הקולב, מעליהם תלויה חולצת משי מכופתרת עדינה וצבעונית, ומעליה הג'קט הכחול.  ובעודי מחכה בסבלנות שיגיע תורי להגיש , מתרשמת מחד מיחסה התקיף והתוקפני של המורה לזאת שהגישה לפני, שכן חשדה בה שתכננה את הגזרה "הפוך", זאת אומרת, קנתה בגד מוכן, פירקה אותו, ציירה את גזרתו "בכאילו" ותפרה אותו שוב. ומצד שני חושבת בלבי עד כמה יפה החליפה שלי, ולו חברת טיסה נחשבת תחשוב להחליף את מדי הדיילות שלה, בטח תפנה אלי, לתכנונם.  ואז הגיע תורי, התעוררתי מחלומותיי בהקיץ. הרמתי קלות את שקית הניילון שתליתי על הקולב, כמו בהופעת סטרפטיז של אשה המכירה בערכה, והמורה והבנות האחרות שהיו בחדר קראו בהתפעלות: "מירב שיחקת אותה! איזה קלאסה". המורה לוקחת אותם מידי, מתבוננת על הג'קט, פושטת אותו מהקולב, עוברת לחולצה הנאה, פושטת גם אותה מהקולב, שנשאר לבושתו הרבה, ולמבוכתי הגדולה עוד יותר, עירום ממכנסיו. קלאסה קלאסה, תוך שנייה אני בבאסה. אין מכנסיים, כאילו שלא היו שם מעולם.

נו, מה אתם הייתם עושים? המלך הוא עירום, וגם הקולב. כל מה שתגידו שהייתם עושים, עשיתי. התחושה היתה שהנה, עוד רגע אני מוצאת אותם. על הרצפה, על המדרגות, על השביל, על הכביש, בדרך לאוטו, באוטו, בדרך חזרה מהאוטו, בחצרות הבתים שעל יד, אולי על הספסל, אפילו שאלתי אנשים.

אין מכנסיים! אתם יודעים, לרגע זה מצחיק, מהר מאוד, זה ממש לא מצחיק, זה הפרויקט. טוב אמרו כולן ברגש של השתתפות ורצון טוב, "זה בטח החליק מהקולב בבית לקרקעית הארון, ולא שמת לב". בדרך חזרה מרמת גן הביתה חיפשתי אותם ליתר ביטחון דרך שמשת המכונית, אולי נפלו בכביש המהיר, אולי הם מתגוללים להם שמה דרוסים על הכביש. אין מכנסיים.

המורה המנוסה אמרה לי עוד לפני שיצאתי לשוב הביתה, קחי אתך את הגזרה, פרויקט זה פרויקט, אם לא יימצאו המכנסיים, את חייבת להגיש מכנסיים בשבוע הבא, תפרי מכנסיים חדשים, מצדי מבד גולמי לבן (בד ערבי) העיקר שיהיו מכנסיים.

כשהגעתי הביתה, רצתי כשלוחת חץ מהאוטו לתחתית הארון לחפש את המכנסיים, והם גם לא שם. איפה לא חיפשתי? תאמינו לי, זה השלב שגם בתוך ה"פריזר" או לחלופין בתנור האפייה זה נראה לי שאולי הם נמצאים, מה, לא הגיוני? מילא ההיגיון שלי, ההיגיון של כל בני הבית עבד שעות נוספות, ואפס.

נסעתי עוד באותו ערב לחנות הבדים של הפחות ביוקר בטבעון, גם שם הם לא היו. למה בעצם שיהיו שם? באתי לקנות בד פשוט, כדי לתפור מכנסיים חדשים. עד שלא סיימתי את תפירתם באותו לילה לא שקטה נפשי.

IMG_20190125_235938_369_1024x1024

לאחר שבוע כשהגעתי עם המכנסיים לכיתה, המורה הפתיעה אותי לטובה , ואמרה שקיבלתי כבר ציון מהמפקח החיצוני, היא הגישה לו את הפרויקט עם המכנסיים החסרים, ועם הסיפור, כי האמינה לי.

הג'קט היה מאוד חגיגי, אבל נראה לא מתאים לאף מכנס אחר, כך גם החולצה, לכן, בקושי נלבשו. המכנסיים החלופיים לא היו נעימים, ובסוף נתרמו לצדקה. והמכנסיים של הפרויקט תשאלו. הם לא נמצאו עד עצם היום הזה. התעודה לעומתם כן נמצאת בבוידעם כאמור, אולי כשימצאו המכנסיים אתלה אותה על הקיר.

אז לפני כשבועיים, כשבן זוגה של בתי חזר מריצת לילה, ואמר שהגיע עד הירקון, רציתי לשאול אותו: "אולי מצאת את המכנסיים?" , אבל החלטתי לשתוק, לטובת המשך היחסים. אבל לטובתכם ולטובת הבלוג, הנה הוצאתי את הסיפור מהארון.

_______________________________________

תמונה 1-בד שרכשתי פעם, עוד לא מצאתי מה לתפור ממנו, אבל כל פעם שאני מתבוננת בו, הוא מעורר בי חיוך

תמונה 2-צילום עבודתו של מיכאל דרוקס, דגם ישראלי, 1971  מפת ארץ ישראל מופיעה על גבי גליון "בורדה". כשראיתי את הגלויה במשכן לאומנות בעין חרוד היא שבתה את לבי. אין סוף גזרות הוצאתי מגליונות ה"בורדה" והפכתי אותן לבגדים, לפני שהלכתי ללמוד גיזרה…

תמונה 3-המכונה הנאמנה שלי, יחד אנחנו תופרות הכל.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.