נזכור

בבית הספר מידי שנה עם החולצה הלבנה, מדבקת 'יזכור' ודקה דומיה.

פעולות בתנועה עם הדיון בשאלה: 'האם מדינת ישראל הוקמה כנקמה?'

הטקסים הקבועים עם השירים וקטעי הקריאה, עומדים בשורה מדוייקת ומדודה, שתי אחיות שרות ואחת קוראה.

'אפר ואבק' של פוליקר שכל שנה גורם לי להתייפח, ואיך למרות כל מה שקרה, יש בינינו מי שמעיזים להפוך את האומללות לקלף מנצח.

הגעגוע לריטואל הטקסים והידיעה האיתנה שנשקפה מעינינו, שבאמת עוד לא אבדה תקוותנו.

הסיום שמעיד על ההמשך, הזעקה החרישית על כי הנה עוד ניצול הולך. הדמעה בקצה העין בשירת התקווה, כשהנפש הומיה.

העצב אין לו סוף ולא נאמר די,

אבל אנחנו פה במקום שלנו וכמו שאמא ואבא כתבו אז ביומן מוזיאון אנה פרנק- עם ישראל חי.

[youtube 1FwSKM_GlkE nolink]