השמים לא ריקים

אז זהו, זה מה שמחכה לנו בסוף תולעים וחושך? שואלת עלמה את ה'מחזיר בשאלה' אליו לוקחים אותה הוריה, רגע לפני.

צלצול השכמה, רגע לפני שהיא מרפה ידיה ומתמסרת למערבולת היהדות של חסידות ברסלב, נכנסת עמוק אל ים של מסורת, אמונות ומנהגים, מתרחקת מחוף המבטחים של חילוניות הפוטושופ התל אביבית, הפוטוגנית, הפרועה, הכל יכולה.

רק שצלצול ההשכמה לא מעיר אותה מאובדנה לכאורה, אלא מאיר בה באורות גבוהים את האמת שראתה. סיפור החזרה בשאלה שאמור לעורר בה סימני שאלה, נותן לה את סימן הקריאה לו הייתה זקוקה. סימן הקריאה של החלטה שלמה. החלטה שחבלי הלידה שלה עוד יעברו מן הסתם את צירי הקושי בהתמודדות עם עצמה ה'אחרת', עם משפחתה, עם הבועה התל אביבית שהתנפצה לה, שנדמה לעיתים שדווקא היא זו שביהירותה הכל יודעת, מנותקת מעצמה, מהבריאה.

הדיאלוג בין עלמה והמחזיר בשאלה בפרק 4 של הסדרה 'מקימי', מרתק אותי ואני מנסה לשים עצמי במקומה. מנסה, אבל לא יכולה.

לשלמות המוארת שלה על שראתה את האמת, אני מאמינה. באמת מאמינה. אבל אני לא הייתי במקומה.

מעולם לא חייתי או סברתי שאני חיה בואקום, בריק, בחלל. צמחתי אל תוך מסגרת חילונית, משוחררת מכבלים, אך עם גבולות. רעיתי בשדות בני אנוש שאין להם מחויבות להלכות ומצוות הדת, אך הם יודעים דבר מה על אדיקות, על דרך חיים שאינה עוטה מסכות, שאינה כופה מסגרת אחת נכונה וראויה, אבל תמיד תמיד נתקיימה בה אמונה.

ישנם חללים שצריך למצוא להם תשובות. תמיד יהיו. אך לחללים הללו אצלי יש בסיס של מלאות, של ידיעה. אני שתמיד האמנתי שהשמים לא ריקים, גם כשהכאב חרך אותי, תמיד ידעתי. עובדה שכתבתי מברק לאלוהים.

הוא לא ייתן לי אותה אבל אני לא אחזור לעולם בשביל לקבל תשובה.

אכתוב אותה לעצמי שוב ושוב, אכתוב עצמי לדעת בשביל להשקיט את חוסר ההשלמה הנצחי, אכתוב את התשובה שמקעקעת את סימני השאלה אך לא מחניקה את הזעקה.

אני לא האפיקורסית שעלמה הייתה. אמנם אני חיה כחילונית גמורה, אבל גם חילונית גמורה- מאמינה.

למרות שעברתי על דיבר או שניים, (לא הכה בי הברק אז או שהוא סלח לי או שהם לא החשובים), לא יודעת אם יש גן עדן, אבל אין לי ספק שיש אלוהים.

פפפפפפפפפפפפפ

פפפפפפפפפפפפפפ

צילום תמונה: דורון ניסים.