רק מנעי קולך מבכי

אתמול התעוררתי בסביבות שבע לעוד בוקר של עבודה. כן, לפני שבוע בערך התחתלי לעבוד כפקידת קבלה בגן של הילדים. מיכל,חברתי מישראל,אומרת שרק בגן בסינגפור יש פקידת קבלה, ואולי זה נכון, כי ב"פעוטון של צ'יקו" בו למדו הילדים לפני המעבר הנה, הייתה זו סימה שפותחת לנו את הדלת עם ילד מצווח על הידיים, כשהיא מרפה לרגע […]

בחורה עם מחשב נייד

אתמול התעוררתי בסביבות שבע לעוד בוקר של עבודה. כן, לפני שבוע בערך התחתלי לעבוד כפקידת קבלה בגן של הילדים. מיכל,חברתי מישראל,אומרת שרק בגן בסינגפור יש פקידת קבלה, ואולי זה נכון, כי ב"פעוטון של צ'יקו" בו למדו הילדים לפני המעבר הנה, הייתה זו סימה שפותחת לנו את הדלת עם ילד מצווח על הידיים, כשהיא מרפה לרגע מנענוע של עגלה, שבתוכה פעוט שמנסה בכל כוחו לישון. אז כאמור,קמתי ב – 7:00 וב – 7:40 כבר הייתי בתחנת האטובוס מתפללת שהגשם יחכה עד שאהיה כבר ספונה בגן.

אורן ואבי הביאו את הילדים בשמונה וחצי ואיתם את הבשורה שמשחררים את גלעד שליט. בשעה 9:00 אחרי שסיימתי למדוד חום לכל ילדי הגן (כי מדידת חום היא עוד מטלה של פקידת הקבלה בגן ,וזאת על מנת לוודא שלא מגיעים ילדים חולים לגן, או כאלה שלקחו נורופן בעשר דקות האחרונות.כי את אלה שלקחו אותו לפני חצי שעה, כבר מאוחר לעצור), השתלטתי על האינטרנט ופתחתי ynet. לא הייתי צריכה לקרוא הרבה מעבר לכותרת, התמונות דיברו בעד עצמן. אנשים שמחים וחוגגים ניבטו מהמאהל שהקימו הוריו של גלעד בירושלים והיתה אפילו תמונה של אדם שתוקע בחצוצרה.

צמרמורת עברה בי. הייתי חייבת לוודא שלא עובדים עלינו שוב ושהפעם זה אמיתי. אני זוכרת פעם שעברה שמועה שמשחררים אותו בשבוע הקרוב וכלום לא קרה. הפעם לא הייתי מוכנה להסתכן בשמחה לאיד. המשכתי בקריאה, חיפשתי תאריך יעד. הבנתי שהממשלה אישרה, הבנתי את המחיר ואת שלבי העסקה,אבל עדיין לא מצאתי תאריך פג תוקף לשבי.

בצהריים חזרתי הביתה והתעמקתי בקריאה. אמא שלי התקשרה לבדוק שאנחנו מעודכנים בחדשות הטובות, ובבשורות שהביאה איתה ממשלת נתניהו לשנה החדשה. היא סיפרה באותה נשימה שהקוראת בקפה שלה ראתה גם אצלה חדשות טובות. "ממש ראיתי את עצמי בקפה אוחזת תינוק",  אמרה אמא שלי מהצד השני של היבשת, "ראיתי את זה כמו בתמונת אולטראסונד", היא המשיכה…ניכר היה שאימי לא ליוותה אותי כבר כמה שנים (4 אם לדייק) לשקיפות עורפית או סקירת מערכות והיא נאלצת ללכת לאולטראסאונד אצל קוראות בקפה. מה לעשות שבבדיקות שעשיתי בהריון של לירי, היא נאלצה לשמור על יהלי…מצוקתה היתה ברורה. או שמזמנים אותה לחדר הגניקולוג, או שהיא שותה עוד קפה בוץ….

אחרי שבדקתי איתה כי שלומם של כל בני המשפחה טוב – דודתי ודודי עדיין נוסעים לאוסטריה, אחי עדיין עמוס בעבודה, ואימי עדיין קונה בגדים בפסאז' אצל הצרפתיות (שמרגישות מצויין,תודה ששאלתם, בעיקר אחרי ביקורה האחרון של אימי), חזרנו לדון בגלעד שליט כשאימי מספרת שמדברים בארץ על שחרור בשבוע  הקרוב. סוף סוף תאריך יעד….

סיימנו את השיחה ואני שקעתי בהרהורים קצרים (כי השעה היתה כבר כמעט 15:00 וברור שאין לי שום הרהורים מרגע חזרת הילדים הביתה…ילדים זה אנטי תזה למדיטציה במובן הזה) אך ממוקדים על גדלות הנפש של ההורים הן של גלעד והן של הרוגי פיגועי הטרור שאת מבצעיהם עומדים לשחרר. כמה גדלות נפש והבנה נדרשים כדי להגיע למסקנה שהבן המת לא יחזור,אבל בשחרור של המחבל שהיה אחראי למותו, ניתן להשיב בן חי לאמא אחרת. כמה גיבורים ההורים האלה – אלה של גלעד, שעצרו את חייהם כדי לנסות ולהציל אותו מפה ושל ההורים השכולים שנותנים את ברכתם לעסקה הזו.

נזכרתי גם בסדרה "חטופים" ובסצנות של העינויים בשבי וקיוויתי ש: א' – לא יעשו לה סדרת המשך לעולם, כי זה היה מספיק גרוע לצפות בעונה הראשונה שלה ולדעת שאני צופה במציאות חייהם של קומץ  אנשים ולא בהמצאה פרי דימיונו של תסריטאים על פטריות הזייה ו-ב' – שגלעד שליט לא עבר את מה שהסדרה מתארת או אפילו קרוב לזה ושהוא שלם ובריא לא רק בגופו….

ואז הגיעו הילדים אני חזרתי להיות ההורה שלהם, לא אמא גיבורה כמו אביבה שליט, אבל אמא שלהם, של שתי ציפורי הנפש שלי,שאין יום שאני לא חושבת איך אני מובילה את יהלי להאמין שהכי טוב קל"ב (כי לירי הרי תהיה פקל"שית של איזה סגן אלוף בחיל אוויר….) וכמה מהר מגיעים מאזור השרון לגלילות ושבמודיעין עושים דברים לא פחות חשובים מבכל חיל אחר בצה"ל….

בערב קבענו כמה משפחות פה מהקונדו, או כמו שבברלי אוהבת לכנות אותו, השטייטעל, לארוחת חג שכללה את ארבעת המינים כפי שאנחנו מכירים אותם – חומוס, טחינה, צ'יפס, סלט. כולם ירדו עמוסי סלטים, פיתות, שתייה קלה ובשר, בואך יום העצמאות לשולחנות שארגנו למטה. הילדים נסעו מסביבנו באופניים, כמו ביום כיפור, ואנחנו שברנו את הצום ודיברנו על גלעד.

ובתוך הדיבורים חשבתי לעצמי, כמה הייתי רוצה לצפות בשידורים מהערב שלפני אישור העסקה, לראות את התמונות מהמאהל בירושלים ואת ההורים שלו מקבלים את הבשורה. כמה הייתי רוצה להיות מחוברת כל היום לטלויזיה הישראלית, רוממה ירושלים, ביום השחרור עצמו, יום שעוד בטח ילמדו עליו בשיעורי ההיסטוריה העתידיים של ילדיי, שמדוושים פה מסביבי בפה מלא צ'יפס, לא מודעים בכלל לחששות שלנו ,ההורים, מכל מה שקשור אליהם, מכל נשימה שהם נושמים, מכל מכה שהם מקבלים, מכל ביס שהם בולעים…

אבל במקום הטלויזיה הישראלית שלא אהיה מחוברת אליה כנראה בזמן השחרור, חזרתי הביתה והקשבתי שוב ושוב לעידן רייכל שר את השיר המצמרר שלו: "מנעי קולך מבכי", שכאילו נכתב לאביבה שליט…

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.