'עורי עור', קורא לי קול סדוק ולא מוכר בחלום, 'עורי עור, זה לא אמיתי'.
זה שוב אחד החלומות על אמא שפולשים לנפשי הקודחת בלילה. לא בכל לילה, (שמתחיל אצלי רוב הזמן באשמורת תיכונה אם לא שלישית), מידי פעם, לפרקים.
אמא באה אליי תמיד בטוב, כמו בחיים, כך גם כשהיא נמצאת כבר בעולמות אחרים- יפה ומוארת, שופעת חן וחוכמה, המודל הנשי האולטימטיבי.
כל הזכויות שמורות, בעיקר הזכויות שלה.
היא צוחקת, שולחת אימרת כנף לאוויר ליום הבא ונפרדת באותו המשפט בחיוך רחב: 'אני לא יכולה להישאר שרוני, אני חייבת ללכת'. אני מאפשרת לה ללכת ומחכה לחלום הבא, לפעם אחרת.
הלילה היה חלום אחר, מוזר.
הרופא אמר שיש טייק 2, שהם בדקו וניסו ואולי בכל זאת לרפא אותה יצליחו.
נדמה שלמרות שהייתי מעל מצבתה בדיוק לפני שבוע, היא בכל זאת פה. שמרו עליה מכל משמר עד שמצאו פריצת דרך לסרטן האכזר, שהיא התעוררה לתת עוד פייט אחרון, שזו לא הייתה פרידה לתמיד, אלא רק עד שהרופא יגיד.
האפיזודה בחלום הייתה כה ברורה:
תאומתי ואני יושבות בסלון בית הוריי, יחד עם תאומותיה שלה, בין אמא ואבא. מדברים על חולין, על השבת שבפתח, מה אמא תכין, מה תבאנה אחיותיי, שהרי זו שבת מבורכת, מיוחדת במינה, כי אשת החיל שלנו, ש'רָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ', חזרה אלינו, אל אלוהים היא חזרה.
התאומות רוקדות ומפזזות סביבנו עם שמחת החיים הבלתי נגמרת שלהן ואז אחת חוזרת לאמא ובין זרועותיה מצטנפת. השנייה אחריה, רוצה לגמוע עוד חיבוק, עוד מהטעם והארומה, ליהנות באבחה ממגע עור המשי המלטף שלה.
'עורי עור, זה לא אמיתי זה רק חלום', חוזר הקול המנסר את ליבי.
הקצתי.
מוצפת דמעות קמתי אל ההדום המונח בחדר ארון הבגדים שלה. חצאית הג'ינס החתיכית שלה, חולצה לבנה רקומת תחרה, אותו ניקיון, אותו הריח, מקופלות ומונחות שם, שומרות על הניחוח שלה שלא יפוג לעולם.
היא מתה, קטיפה שחורה נפרשה אז על כל העיר והשחר האיר.
היא הייתה שיר, אמא. ושירים לא מתים לעולם.
שיר סיום/חווה אלברשטיין. מילים: נעמי שמר.
[youtube Eb6mCk-o4-Q nolink]