עדיין עומד – רשמים מהמופע של אלטון ג'ון

יום ראשון האחרון (ה – 20/11) היה יום מטורף. הוא התחיל בארוחת בוקר ישראלית אסלית, מעשה ידיהן של חברתי ואימה שמבקרת פה בסינגפור (שפית במקצועה), על טהרת הלחמיות , סלט החצילים במיונז, הטחינה הירוקה ושאר סלטים שמאז שעזבנו את הארץ ,אנחנו מתקשים למצוא אותם בבתי הקפה המקומיים פה ומתגעגעים אליהם מאוד. בעודנו בולסות מלוא הפה, […]

בחורה עם מחשב נייד

יום ראשון האחרון (ה – 20/11) היה יום מטורף. הוא התחיל בארוחת בוקר ישראלית אסלית, מעשה ידיהן של חברתי ואימה שמבקרת פה בסינגפור (שפית במקצועה), על טהרת הלחמיות , סלט החצילים במיונז, הטחינה הירוקה ושאר סלטים שמאז שעזבנו את הארץ ,אנחנו מתקשים למצוא אותם בבתי הקפה המקומיים פה ומתגעגעים אליהם מאוד.

בעודנו בולסות מלוא הפה, מתפתחת שיחה על הצורך בקבוצת תמיכה לדיאטה עבורינו, בנות בכל הגילאים, שמאז שהגיעו לכאן הרגישו צורך לאכול בשביל שתיים (הן וזו שהן השאירו בארץ), ולמרות הפריבילגיה של עוזרת שיכולה להכין אוכל דיאטטי, מעדיפות כמוני, להתפטם באוכל שמנוני עלא עוף חמוץ מתוק מלווה באורז מטוגן (שלא ירגיש לבד בצלחת), מנה ממוצעת שמספיקה לשבוע נקודות ב"שומרי משקל". בקינוח עתיר החמאה נסגרים יום ושעה, ובגלידה הביתית כבר לוחצים ידיים.

משם אני ממהרת הביתה ברגל (בכל זאת, מהי דיאטה ללא "ספורט") וחצי שעה מאוחר יותר, אני כבר באוטו של דודו, בדרך לסדנת צילום יום בקורס צילום שאני לוקחת פה בחודש האחרון. 260 תמונות לא מפוקסות מאוחר יותר, ועוד כמה שוטים מוצלחים שמשמחים את המורה שלי, שכבר חשב שלעולם לא אבין את היחסים שבין מהירות הצמצם, גודלו ומידת החשיפה לאור, ואני בדרך חזרה הביתה (עם דודו, אלא מה, הפעם זה רחוק מידי ללכת גם לשומרת משקל שכמותי).

אני מוצאת את אורן בישורת האחורנה של הסבלנות שלו, מכניסה את הילדים למקלחות, מתקלחת בעצמי אחרי 3 וחצי שעות בלחות הסינגפורית ומתלבשת לקראת הפגישה עם אלטון. אני מבלה זמן רב מול הארון במחשבה מה ללבוש לדייט עם גבר בן 64, שממש לא נמשך לנשים. ברור לי שהוא ילבש נצנצים,ואני הרי לא רוצה, חלילה, ליצור לו תחרות, ובוחרת בשחור סולידי (מכנסיים שקניתי לאחרונה, ולכן אני עדיין נכנסת אליהם בקלות…בעיקר בגלל שהם עם גומי). אורן עדיין מתלבט בין חולצת הדרדס המסורתית שלו לטי שרט אחרת ובסוף, יהלי הוא שמכריע בעיניינו.

בשבע אנחנו למטה, מחכים לאבי ומיכל ולגשם שייפסק, כדי שנוכל לחנות רחוק, כי הרי ברור, שבשעה שנגיע לשם סוף סוף, ממש לא תהיה חנייה.

בשמונה אנחנו שם. מתפללים שלמרות הדיוק הבריטי, אלטון ניחן בגינונים של סלב ולא יעלה להופיע בזמן. אנחנו חונים ליד סניף מקדונלדס, מה שמשמח מאוד את אורן, שמנצל את ההזדמנות "לחטוף" משהו (ארוחת ביג מק), כי בכל זאת אמרו שמדובר בשלוש שעות מופע בערך…

עוד כמה דקות הליכה, 2 סדרנים ואנחנו בפנים. למכירת המשקפיים סטייל אלטון ג'ון לא הספקנו והם כבר "סולד אאוט", אבל בירה יש בשפע ואבי מצטייד באחת. אנחנו עולים למקומות הזולים יחסית שלנו, שמתבררים כקנייה מצוינת, ומתמקמים בדיוק כששני צ'לנים צעירים, שנראים כמו אחים חורגים של ג'סטין ביבר מתחילים לפרוט על הצ'לו שלהם בוירטואוזיות שירים של נירוונה ויו 2. הם הופכים את מופע החימום לאטרקטיבי והקהל מפרגן להם ולבחירה המצוינת של אלטון. הם עוד יחזרו אלינו בהמשך…

אלטון עולה לבמה קצת אחרי 20:30 בחליפה שחורה מנצנצת, כמובן, והוא נראה כמו פינגווין מהסרט "באטמן ורובין" או מגרסת ההמשך ל – happy feet. הוא פותח ב – Saturday night's alright וממשיך מייד ל – I'm still standing ואכן, אלטון, גם בגילו המבוגר, עדיין עומד ומספק מופע מצויין.

תפאורת האורות כאילו לקוחה מהאייטיס, לבבות ופלמינגו מרצדים מאחוריו והכל נראה כמו לוסי אין דה סקיי. הבלדות הישנות והטובות כמו: "דניאל", "מצטער היא המילה הקשה ביותר" ו"קורבן" (sacrifice, לעוכרי העברית שביננו), זורקות אותי כמו במנהרת הזמן לשנות העשרה שלי ולמופע האחרון שלו בו נכחתי כשהייתי בכיתה י"ב (אז עוד הייתי מידה 36, ואפילו 34, אם לבשתי מכנסיים של "קסטרו"). אלה היו ימים…אבל נראה כי אלטון במופע שלו, מחזיר את כל הקהל לימים האלה (חבל שלא למידות האלה).

בערך במחצית המופע, אלטון החינני, שלאורך כל השעות שלו על הבמה תקשר עם הקהל, והשתחווה אחרי כל שיר, משתף אותנו בעובדה שבמופע הנוכחי (לעומת מופע קודם שלו בסינגפור), הוא מכיר מישהו בקהל. עוד לפני שאנחנו מתרגמים לנו בראש את האנגלית הבריטית שלו, לעברית שלנו, המצלמות מתפקסות על דמות בקהל ועל מסכי הענק מופיע לא אחר, מקווין ספייסי, שנמצא בסינגפור לרגל ההצגה בה הוא מופיע – "ריצ'רד השלישי". הקהל, שגם עד עכשיו לא היה רגוע, מריע לקווין ולא מאמין למזלו הטוב – לראות באותו ערב גם את אלטון ג'ון וגם את קווין ספייסי "במציאות"… אבל אלטון לא מסתפק רק בלהציג את קווין על מסכי הענק, הוא אף מקדיש לו את: don't let the sun go down on me ההורס.

אחרי המחווה לקווין אחי, הוא מתפנה להציג את הלהקה שלו, כולם ממצאים ארכיאולוגיים, רגע לפני שהם עוברים למוזיאון המדע לפרוייקט שימור. הוא מציין לטובה את שני הצ'לנים ממקודם, שמסתבר שלא רק שהם מקרואטיה, הם גם מורידים את גיל הלהקה הממוצע בכמה שנים טובות מעצם גילם הצעיר, יחסית למחלקה הגריאטרית של אלטון.

גריאטרייה או לא, אלטון מנגן על הפסנתר במהירות האור, הוא מבצע קפיצת מספריים אחת ומפליא בקולו כמו בצעירותו. הוא מסיים בהדרן מצויין עם: your song שפורט על מיתרי הנפש של כל ציניקן כולל אבי הרשקו, ובשני שירים מ"מלך האריות".

ואכן,  אחרי כמעט שלוש שעות, אין לאף אחד בקהל ספק, שראינו כאן הופעה של מלך אמיתי!

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.