ממעוף הציפורלה

המשפט הנ"ל הוא חלק מאחד הקטעים התיאטרליים, מעולה בין מעולים, של תומר נהיר פטלוק וגל פרידמן, מההרכב המנצח של אנסמבל ציפורלה, במופע החדש והמלוטש שלו, "התקפת לב". הם יושבים באולם בין הקהל, כ"זוג נשוי" בשלב הציני והמשעמם של נישואיהם השחוקים ומנסים להבין במה לעזאזל הם צופים, תוך כדי התנגחות הדדית, כאשר הצחוק שלי גורם לי עוד רגע לאבד שליטה על הסוגרים, למרות שלפני רגע הייתי בשירותים..

אז זהו, שאין תפאורה ואין עלילה עם התחלה אמצע וסוף וגם אין שחקן ראשי, כי אין בהם צורך. כל חברי האנסמבל, בוגרי בית הספר למשחק "ניסן נתיב" שהינם שחקנים מוכרים ואיכותיים במינם, הם כולם יחדיו וכל אחד לחוד שחקנים ראשיים במופע המרגש הזה. כל אחד ואחת מהם מביא לבמה את תפא(ו)רת כישרונו ואת החלק היחיד והמיוחד שלו בפאזל האסוף והמדוייק הזה.

אפרת אביב, דאנה איבגי, לוטוס אתרוג, דודו גולן, עמרי דורון, תומר נהיר פטלוק, בן מור פרי, גל פרידמן, רותם קינן ותמרה קליינגון.

הם לא שומרים "מרחק נגיעה" משום אפיזודה של חיי היומיום וצוללים בטוטאליות לכל אחד מרצף הקטעים התיאטרליים שהם מציגים על הבמה, כל פעם בהרכב שונה. הקטעים מוכרים לכולנו אבל לנו, שלא כמותם, אין את האומץ לחשוף אותם, להתמודד עם האמת שבהם, אין את היכולת לצחוק על עצמנו ולהצחיק את הקהל עד כאב.

זה לא סתם לשבת ולצחוק כי אין המדובר פה במופע נונסנס רגיל. אמנם, יש פה משחק רציני לצד השתטות אבל זו השתטות אינטיליגנטית ברמות הגבוהות של המכנה המשותף הכללי. מופע של שחקנים רציניים שיודעים להצחיק, שהמשחק בנשמתם, שמביאים כבוד לתפקיד, שמראים יכולת משחקית מזוקקת, כזו שאינה זקוקה לתפאורה ולעזרים נלווים. נראה שהחיבור ביניהם אינו מקרי ומתרחש לא רק על הבמה אלא גם בירכתי החיים. יש איזה שהוא חוט שני שזור ש"תופר" אותם ליחידה הומוגנית אחת אך עדיין מאפשרת לכל אחד ואחת את המקום שלו, את השונות שלו.

זוג בבית קולנוע, דייט הזוי בבית קפה, ריאיון עבודה, אולימפיאדת הדגמות ביטויים ו…אני רואה את הספויילר מגיע, אז אני אעצור בכדי שאתם תמשיכו. תמשיכו הישר לצוותא לראות וליהנות מהמופע הוירטואזי הזה שמלווה בסאונד מוסיקלי מדהים.

והאינסנטיב ההכרחי : מי שלא ראה את דאנה איבגי, (שהקסם הפנומנלי שלה הוא גנטי מסתבר), יחד עם בן-מור פרי, בפארודיה על זוגיות בימתית, כזוג זמרים-נגנים בריטי  ש"מפילים לסתות", לא יודע הנאה קומית מהי. כך הם גם נפרדו מאיתנו לשלום ביציאה מהאולם. (רואים בתמונה).

תמרה קליינגון המהממת, (והם כולם כאלה אתם תיווכחו בעצמכם), הגישה לי את ספר המופע שאכתוב להם משהו. הנה מה שכתבתי:

ציפורלה- מקוריות זה שם המשחק . אכן, התקפתם לי את הלב.

תודה,

שרון מגנזי.

צילום: בן פלחוב