מלכוד 99

'פטפוט בדרכים', זה היה שם הבר הדרומי שנהג לעצור בו בדרכו הארוכה חזרה הביתה, מעוד יום מעייף בתפקיד 'נהג בוס'. במושבו הקבוע מול דיספליי בקבוקי המשקאות, מצא פינה של שקט וגמע את רגעי הבדידות שלו יחד עם שוטים חטופים של גריי גוס. עוד ניסיון נואש להימלט ממערבולת הרעשים והדרישות של כל האנשים רמי הדרג בחברות הזרג שהוביל מנקודה לנקודה, יודע מהי נקודת הפתיחה אך לעולם לא מתי הסיום.

בתוך המרצדס השחורה המאובזרת בכל קישוטי הזיופון העליון, הרגיש כמו מלך האריות בג'ונגל הכביש. כל יום הביא עמו מלכוד חדש, המילכודים שצבר לעולם לא נפתרים, הם מרצדים על לוח חייו ומתפזרים להם על כל ימי השבוע הבלתי נגמר. כמו למשל, הלבוש המעונב והמגוהץ שנאלץ לעטות על עצמו מידי יום, בכדי להשתלב ב'עמוד כרום אמצע' של אנשי הג'ורנל שהסיע. בתחפושת הזאת היה נדמה שהוא אחד מהם עם שערו העורב המשוך לאחור ומראה גופו המצודד, אבל העניבה החונקת שאיימה לכלוא את נשמתו החופשייה, לא הצליחה לכלוא את פרצי האימפולסיביות שלא שלט בהם והעידו על מי שהיה באמת- צבר ישראלי מחוספס עם מזוודת שרצים כרוכה על הגב וכעסים על מה שהיה ועל מה שעכשיו.

ברגעים החשופים האלו חש כמו גור קנגרו שנשמט מכיס אמו כמו יודע שהחום הזה שלה כבר לא יהיה מנת חלקו לעולם. לעיתים לא ידע איפה מתחיל נהג האוטומט המדוגם ומתי הוא נגמר ופולט מתוכו את הצבר הממורמר, את האחד שנותן עצמו לכל העולם, אך מה העולם מצליח לתת לו?והבוס הזה שלו, שגם הוא משחק את המשחק, גר עם אישה מפלסטיק במגדלי היוקרה של העיר, אוגר סביבו את כל צעצועי העשירים, מדלג מטיסה, לפגישה, לסגירת עסקה, מגייס משקיעים, מחייך למצלמות, מצליח להסתיר את כל התהומות האפלות. מסתער על כל המטרות כולן, אבל מהלך על חבל דק, כי גם הוא מכיר את חוקיות הדלתות המסתובבות, אתה נכנס בדלת אחת, אך לא תמיד יודע מאיזה דלת תצא, אותו הפחד ששומר אותו בקצב שיא שלא יגיע לקצה.

יש גם אותה, המלכוד הסבוך ביותר, הם כבר לא יודעים לספור כמה פעמים סגרו את השער זה על פניה של זו, אבל תמיד מצאו דרך לפתוח אותו מחדש. פגישה חד פעמית שהפכה לפגישה לאין קץ ולקשר רצוף בניגודים והשלמות, חיבור שמשוח בתשוקה של עוצמות שאינם יכולים לעמוד בפרצה, תשוקה שלא אחת הרוותה את הגוף ואת נשמתם הפצועה, אך פעמים רבות מידי שברה את לבם. הם הסוד האחד של השניה, סוד כמוס בפיטפוטים ומסתרי הגוף שהם מגלים כל פעם מחדש רק כאשר שניהם לבד, בשקט הדומם של הלילה כשקולות גופם המתערבלים הם האנסמבל.

היא תמיד הייתה עיר המקלט שלו, ידע שאין אחת שתוכל להכיל אותו כמותה, רק היא מסוגלת להתמודד עם השדים שלו ולא לברוח. כמה הוא אוהב לטבוע בה, צולל במימיה ואז נפלט אל חוף המבטחים שלה. כמה היגיון יכול להיות בשיגעון? הלא תמיד ידעו שהשריטה המדממת שהייתה חרוטה בהם, כל אחד בנפרד, הפכה אותם לסוג של כפול אחד. שני עולמות בהפרדה דיכוטומית שהפכו לסימביוזה של טירוף. אולי מסוכן להם ואולי הסכנה הזאת משתלמת כי היא גורמת להם להרגיש את החיים עד הסוף, לא כאילו, לא בצד, הכי רחוק שהוא הכי קרוב. עכשיו, בדרכו חזרה מהבר, חשב כיצד יפתור את המלכוד שלה ושלו, אולי אין מה לפתור?  להישאר על ניוטרל,  הכל או כלום? בבית יספיק בוודאי לגלגל כמה מחשבות, לפני שיגלגל לו את תפרחת הלילה שתשתיק את הזמזום המרצד בראשו.