מיץ פטל הוא לא ארנב

הבחור הגדיל לעשות ופיתח את הסלוגן היצירתי שלו באומרו, כי כבר למחרת מוקדם בבוקר הוא עומד לרסס גרפיטי על הקירות הסמוכים למקום עבודתי עם הכיתוב "מיץ פטל הוא לא ארנב". וכך אכן עשה. למחרת עת הגעתי לעבודה. ראיתי כי על קיר הכניסה לחניית בניין החברה ועל כל הקירות ברדיוס הכי קרוב לבניין, נכתב בשחור על גבי קיר.. אתם כבר יודעים.. " מיץ פטל הוא לא ארנב"

בחורה עם מחשב נייד

"מיץ פטל"  ספר הילדים של חיה שנהב, הזיכרון האלמותי של אמא רוכשת את הספר לגן הילדים שלי ושל תאומתי מיכל, ביום הולדתנו החמישי (?), כמנהג הגן. לעולם יוותר הספר הזה זיכרון מתוק המציף את לבי וראשי, מתיקות רבה אולי אפילו מתיקות יתר. כזו שאתה כבר מכור לה וחוזר אליה כל פעם מחדש.

הסיפור על האריה והג'ירף, הצמאים לגלות מיהו "מיץ פטל" ומנסים בתחבולות אינספור להתגבר על מגבלות גופם ולצפות ב"מיץ פטל" מבלי שיבחין בהם. הג'ירף כנציגת המין הנשי והאריה כנציג המין הגברי משתפים פעולה ומוכיחים כי הדיכוטומיה בין המינים אינה תמיד מגבלה, אינה תמיד מרחיקה כי אם מקרבת. כי הלא חבירתם לשניים הביאה להם את הצלחתם במשימה.

בפעם המיוחדת הזו, בה עלה והציף שוב הזיכרון את גדותיי רציתי לשתף אתכם. זה היה לפני כעשר שנים, שכרתי דירה בתל אביב וכך קרה שבערב מהערבים, צלצל הטלפון הנייח בדירתי. הרמתי והבנתי במהרה כי מחפשים את שרון, אך לא אותי כי אם את קודמתי ששכרה את הדירה לפניי. הבחור שהסתבר, כי היה ידידה הטוב של אותה שרון לא רצה לסיים את השיחה על אף שהבין שלא הגיע ליעדו והמשיך לדבר.. אני דווקא נהניתי להמשיך בשיחה, כי הוא לא היה מציק, לא מטריד, סתם בחור נחמד שפשוט הצחיק אותי ללא הפסקה ולצחוק משחרר גוף ונשמה אני לעולם לא מסרבת. ואז פתע פתאום, באמצע השיחה הוא אומר לי: "מיץ פטל הוא לא ארנב". בתחילה לא הבנתי והוא מיהר לומר, "מיץ פטל הוא לא ארנב", כי את היא מיץ פטל"…

(ואולי אני זו המסתתרת ולא חושפת זהותה לציבור ולא הארנב…)

הבחור הגדיל לעשות ופיתח את הסלוגן היצירתי שלו באומרו, כי כבר למחרת מוקדם בבוקר הוא עומד לרסס גרפיטי על הקירות הסמוכים למקום עבודתי עם הכיתוב "מיץ פטל הוא לא ארנב". וכך אכן עשה. למחרת עת הגעתי לעבודה, ראיתי כי על קיר הכניסה לחניית בניין החברה ועל כל הקירות ברדיוס הכי קרוב לבניין, נכתב בשחור על גבי קיר.. אתם כבר יודעים.. " מיץ פטל הוא לא ארנב". לצערי, לא תיעדתי, למרות שאלו מאותם דברים שחייבים לתעד. לא ידעתי האם להתלהב משמחה על כך שלבי חייך מהמחווה היצירתית שזכיתי לה לראשונה בחיי, או לכעוס על כך כי אותו אחד בעצם "השחית" את רכוש החברה בה עבדתי ואת המרחב הציבורי. החלטתי לא לכעוס. מי שבלבו מספיק יצירתיות ואומץ לבצע כזה מעשה, הוא מתוק בדיוק כמו הזיכרון של הספר.

כבר בסוף היום נצבעו הגרפיטי בלבן ונמחקו לעד מהקירות אך הצטרפו לעוד שלל הזיכרונות המתוקים על הספר.

כאלו שלא ימחקו לעולם.