מג'אפאן לג'אפניקה – רשמים מטוקיו – חלק ב'

כאמור, בטרם נסענו ליפן, "אריגטו" היתה בשבילי לא יותר מסושייה מוצלחת במחירים הוגנים בהוד השרון. כשיהלי, בני הבכור, נולד ונגזר עלינו להישאר בערבים בבית, השתמשנו בשירותי המשלוחים שלה וכשלירי נולדה, שנה וחצי מאוחר יותר וכבר לא היו לנו לא כסף ולא חיים, היא נסגרה. כמה סימבולי…. הגענו לטוקיו אחר הצהריים והתברר לנו כי המלון שלנו […]

בחורה עם מחשב נייד

כאמור, בטרם נסענו ליפן, "אריגטו" היתה בשבילי לא יותר מסושייה מוצלחת במחירים הוגנים בהוד השרון.
כשיהלי, בני הבכור, נולד ונגזר עלינו להישאר בערבים בבית, השתמשנו בשירותי המשלוחים שלה וכשלירי נולדה, שנה וחצי מאוחר יותר וכבר לא היו לנו לא כסף ולא חיים, היא נסגרה. כמה סימבולי….

הגענו לטוקיו אחר הצהריים והתברר לנו כי המלון שלנו מרחק יריקה של קליפת אדממה, מרובע גינזה, ה"פיפט אבניו" של טוקיו.
מ׳ נכנסה לטרוף מהקרבה שלה לחברות האיפור הגדולות עליהן קראה בפורום איפור בשעה שהיתה אמורה לקרוא על מסעדות מומלצות בטוקיו (מה שמסביר איך היינו מאופרות בקפידה כדי לאכול מידי יום במקדונלד׳ס).

הגענו לכלבו בשם Mitsukoshi, שילוב של צמד המילים: מצוקה וקושי בלשון סגי נהור, למעמד הביניים העליון. היינו כחולמות (בעיקר בשל האינטנסיביות של הטיול שנתן אותותיו בעפעפיים שלנו), אבל גם בשל האורות ובתי הכלבו והדמיון הרב לניו יורק.

בימים שבאו אחרי פקדנו בזו אחר זו כל אטרקציה שהומלצה לנו על ידי חברים וספרי הדרכה.

במלון, התקדמנו כבר לחדר עם twin bed, ומלאי של מקום במושגים יפנים. המזוודות שלנו כבר שכבו בנחת על הרצפה ללא חשש שנמעד עליהן כשנקום מהמיטה. אמנם לא היה מכשיר לעיסוי רגליים, אבל מי צריך אותו כשאפשר למתוח אותן בנוחות במיטה משלך.

את הקפה של הבוקר שאחרי (כי למרות השדרוג בחדר, ארוחת הבוקר נותרה בעינה), שתינו ב"סטארבקס" שמעל מעבר החצייה המפורסם בשיבויה בו עוברים המוני אדם את הכביש במעברי חצייה ענקיים שמתפרסים לכל כיוון אפשרי. כך שהחוצה נדרש להסתכל ימינה, שמאלה ובאלכסון בטרם יחצה את הכביש. הסתובבנו באזור ואחרי רכישות לילדים בחנות של "דיסני", הרגשנו בשלות להמשיך ולחקור את רחוב "טאקשיטה" ו"אומוטו סאנדו". עלינו על המטרו וירדנו בתחנת "האראג׳וקו".

מ׳ שעדיין לא היתה סגורה על שם המלון שלנו, וגלגלה את השם ״שיבויה״ על לשונה, נדרשה להסתגל במהרה לשמו של האזור החדש.

טאקאשיטה דורי (רחוב טאקאשיטה) מלא בבגדים ואביזרי אופנה מופרעים בהן מתהדרות נערות צעירות בסופי שבוע. הן מתלבשות כמו דמויות מנגה (קומיקס יפני) ויוצאות לרחובות כשהן מגשימות לזמן קצוב את הפנטזיה שלהן. חוץ מהביגוד האקסצנטרי ניתן למצוא שם חנויות לבגדי ואביזרי כלבים. בנקודה זו רצוי להבהיר כי אין מדובר בסוודר קטן וחמוד למראה, כי אם במלתחה שלמה הנעה מקימונו, דרך תחפושות מעולם הילדים כמו וודי מ toy story, מיקי מאוס ואפילו טינקרבל ומסתיימת בכובעים, משקפי שמש וכתרים. כי אין כמו כתר לכלב המלך שלך.

הטרוף היפני ממשיך במשאיות עם בובות של הגיבורה הלאומית הלו קיטי וחברתה מלודי הנוסעות מידי פעם ברחובות, משאית עם פרסומת לריסים מלאכותיים ובסצנת האלביסים שמחכה למטייל בכניסה לפארק יויוגי, שם יושבת חבורת גברים רב גילאית (ללמדך שלא מדובר סתם במשבר אמצע החיים) לבושה בחליפות עור עם תסרוקת אלביס מלאה בספריי מהסוג הנמוך ביותר המשמש סלוני כלות במקומות שטרם שמעו על החור באוזון. קשה להאמין שמדובר באותו עם יפני שראינו רק אתמול בחליפות מחויטות על הרכבת התחתית.

עוד תופעה ייחודית לימי א׳ היא החתונות המתקיימות במקדש מייג׳י. המדובר במסע הנראה יותר כמו מסע לוויה, בראשו צועדים החתן והכלה רציניים כאילו הם מובלים לגרדום (ובעלה של מ׳ היה טוען כי זו לא אנלוגיה, אלא פני הדברים לאמיתם) ואחריהם צועדות המשפחה "המתאבלת". הכל נעשה בשקט מופתי, ללא קריאות קולולו או רעש של כוס מרוסקת.

בתום מסת השיגעונות הללו, הרגשנו שאנחנו חפצות באי של שפיות בדמות תואם שאנז אליזה – שדרת אומוטו סאנדו. שיטוט מהיר בין חנויות מותגי היוקרה והתחככות בשאנל, Coach ולואי ויטון, והרגשנו שכוחותינו חזרו אלינו ואנחנו מסוגלות לצאת לסצנת חיי הלילה של שינג׳וקו.

הגענו לאזור שנראה כנו עיר הנוער השתוי. מאות מתבגרים, אולמות של משחקי מזל ואורות נאון גרמו לנו להשתוקק לריטאלין. רק ביקור ביוניקלו הרגיע את המיגרנה שאיימה להשתלט עלינו. קנינו עוד כמה חולצות לילדים שבבית ועלינו על הרכבת הראשונה בחזרה למלון.

ביום האחרון שלנו הלכנו לבקר במקדש אסאקוסה. מזג האוויר היה אפור ורווי טיפות גשם והתמונות שצילמנו היו מלאות במתפללים במטריות. רכשנו מזכרות בדוכנים שמקיפים את המקדש מכל עבר והופכים את המבקר בו לקהל שבוי של גיישות מגולפות מעץ, מגנטים של סושי ומחזיקי מפתחות של מתאבקי סומו. עם סיור החלק הספיריטואלי של הטיול, חזרתי למציאות המטריאליסטית שלי ויצאתי לתור אחרי כלים סיניים בצבעי כחול – לבן, המטרה האמיתית שלשמה בעצם יצאתי לכל הטיול הזה. רכשתי כוסות וצלחות ככל שהידיים שלי הצליחו לשאת בלי להתנתק מהכתפיים. חזרנו בקו Ginza line להגיד שלום לשדרה החמישית שלנו.

הספקנו להרגיש את מגע הרצועה של שעון קרטייה על פרק כף היד, ללטף Coach, להתעטף במעיל של ״ברברי״ ולהתיז על עצמינו בושם של גוצ׳י לפני שניפרד לשלום מיפן.

שיחה קצרה עם הבית כבר קרבה אותח למציאות האמיתית של חיי: black halk down מדווח בעלי, הקטן חטף פריחה, הוא בלע חתיכת עלה וכמעט נחנק, הגדול מתלונן שחם לו בגרון ובא לו להקיא והאמצעית לא מוצאת את השרשרת שלה ודורשת חדשה, הפעם עם יהלום אמיתי.

חייב ללכת, אומר לי הבעל, שקט מידי באמבטיה. הוא מזכיר לי לנצור את החוויה היפנית שלי חזק חזק בלב, כי בפעם הבאה נוכל לשחזר אותה אולי בסניף ג׳פאניקה הקרוב למקום מגורינו, ואם תיפול עלינו איזו ירושה מהשמיים, נוכל להזמין קומבינציית סושי לשניים במסעדת קיוטו הרצליה פיתוח…

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.