לספר את הסיפור שלך – על הספר "מתי תבוא אליי" מאת יהודית רותם

אנו חייבות לספר את הסיפור של עצמינו. את העבר נוכל לספר מחדש, בהבנה, ברוך, בסליחה בתחושת פיוס ובשמחה ואת המשכו נקבע רק אנחנו.

בחורה עם מחשב נייד

הספר מספר על שולמית ועמנואל, זוג חרדים ירושלמי, הנאלצים להותיר את ילדיהם הבוגרים מאחור ולעבור לגרמניה בכדי לעבוד בבית אבות יהודי, על מנת להיחלץ מחובותיהם הכבדים. הגילוי של העולם החדש מזעזע את אמות הסיפים של עמנואל והוא שב ארצה ומשאיר את שולמית לבד במסעה. בבית היפה על גדות האגם בארץ זרה, טווה שולמית את תחנות המסע לגילוי העצמי שלה כאדם, כאישה וכבת לאימה. מסע שתחילתו נכפתה עליה, אך סופו הוא הסוף אותו בחרה.

קשת של דמויות מלווה את מסעה: לילי אמה, שדמותה הנוקשה הזכורה לשולמית מימי ילדותה ובחרותה מתגלה כדמות צופנת חיים ומלאת אופטימיות ואהבה. אמה הופכת אשת סודה והן עוברות יחדיו "התוודעות" של אם ובתה. קורט, הקשיש יפה התואר מבית האבות, המחזר אחר לילי שמהווה עבורו מקור חיים בלתי נדלה, כמי שבזה למוות ואינה מוותרת על נשיותה ויופיה על אף גילה המתקדם. וכמובן, ד"ר אולריך אקהרט ששולמית נשאבת אל קסמו האסור לה.

הסיפור המסופר דרך עיניה וליבה של שולמית, נדמה כי מתנהל בעולם של ניגודים. הניגוד בין היותה אישה דתיה הנתונה לעולם נוקשה של מצוות וחוקים מול מאוויה ותשוקותיה הבוערים הנחשפים אט אט, כמו  הפאה והשביס ה"נשמטים" מראשה והסרתם מהווה מטאפורה להתנעורתה מחזקתו של בעלה בועלה, עמנואל.הניגוד בין סיפורי אהבה, חברויות נפש שנרקמות ובניית חיים חדשים מול מקום התרחשותם- ברלין. מקום המהווה עבור העם היהודי,סמל לחורבן, למוות, לקץ הימים. הניגוד בין החיבור הרומנטי והחברי, הבלתי אפשרי לכאורה, בין שולמית לד"ר אולריך. היא יהודיה כשרה וטהורה. הוא גוי נוצרי גרמני- רחמנא ליצלן. הניגוד בין התחלות חדשות לבין המקום בו בחרו להתחיל-בית אבות, תחנתם האחרונה של יהודים הבאים להיפרד על אדמת מולדתם,גרמניה. בית אבות הנמצא בשכונה בה הוכרז ה"פתרון הסופי".

עם עזיבתו של עמנואל ו"מנוסתו" ארצה, קוראת שולמית את "שירת הנעילה" של יום הכיפורים, כאילו אינה יודעת על איזה חטא צריך האל למחול? על החטא של עמנואל אשר כפה עליה את הנסיעה לגרמניה ואז נטש אותה לבדה? או על החטא שחטאה לעצמה, כאדם,כאישה- על שהסכינה כל שנות נישואיה עם תפקידיה כאשת איש, כאם רבת מטלות לילדיה ובתוך כך, החניקה את כל רצונותיה?

לאט לאט ובבטחה, מתחברת שולמית לאני האמיתי שלה. אותו ה"אני" שבשנות נישואיה ואמהותה הרבות, נתנה לו ביטוי אך לפרקים, בחיבתה העזה לספרים ולקולנוע. במכתב לבנותיה, שנבצרה מבינתן, הישארותה של אימה בלעדי ילדיה ונכדיה על אדמה זרה, היא מנסה להסביר כיצד על אף היותה מותשת מעבודתה וכואבת, קרה לה הדבר לו ייחלה : "..בגילי המאוחר הייתה לי עדנה".

ועל הקושי הצורב את ליבה, עת היא חשה כי היא מאבדת את אמון בנותיה, אומרת לה אורסולה חברת נפשה, משפט מופלא בנכונותו : "אימהות ובנות, בנות ואימהות. זו תמצית הסיבוך".

בתוך הגילוי העצמי במסעה החדש, מתרחש הגילוי הנכסף מכל, הגילוי שלה את אימה לילי. לאחר שמגיעה לילי לבית האבות, כאילו על מנת לפקח על דרכיה של שולמית בציוויו של עמנואל, חוברת אליה שולמית ונאחזת בה כאחוז גור ברחם אימו ומגלה מחדש מהי אהבת אם לבתה. לילי פורשת בפניה את סיפור חייה הכאוב והמכמיר והן "מתוודעות" – מגיעות לדרגת האינטימיות הגבוהה ביותר של אם ובת, לפרשנותה של שולמית. היא מבינה כי במשוכת חייה האחרונה של אימה לילי, היא זכתה להכירה באמת, זכתה להבין מה עמד מאחורי נוקשותה וביקורתה כשהייתה ילדה. היא מבינה עד כמה חטאה לאימה. היא מבינה כי אפשרות השינוי קיימת ותלויה בה. תלויה בבחירתה.

באחד ממכתביה לבנותיה מיטיבה שולמית לתאר זאת באופן מפעים לב וצורב באמיתותו : "..הגעתי למסקנה שאמהות חייבות לספר לבנותיהן את סיפורן…כמה חטאים חטאתי לאימי מתוך אי ידיעה. כמה פעמים שפטתי אותה שלא בצדק. אפילו ברשעות".

עם התובנה עולה בשולמית גם הארה שמהווה את העוגן של המסר בספר: החשיבות לספר את הסיפור שלה. יכולתי לבאר ולהיטיב לנסח במילותיי, אך לא אוכל לעשות זאת כפי שעושה זאת יהודית רותם, בתיאורה הרהוט והנגיש בדברי שולמית לבנותיה : "שתי משמעויות למילה סיפור. סיפור כ"סיפור מעשה" וסיפור כ"מעשה הסיפור" ובאנגלית סטורי וטלינג. ה"סטורי" הוא "סיפור המעשה וה"טלינג" הוא "מעשה הסיפור"..אני בוחרת לספר את סיפורי מחדש.. כפי שאנו מספרים את סיפורינו, כך יהיו חיינו".

שולמית מרשה לנפשה ולגופה להיסחף בתשוקתם אל ד"ר אולריך הזר לה בעדינותו, בחום שהוא מעניק לה, במקום הגדול שהוא מותיר לה לצידו, שלא כמו בעלה המתנהל בעולם כ"אני ואפסי עוד" ועל פי רצונו יישק דבר.

והאם זוהי בגידה ? אולי על פי כללים נורמטיביים. אבל אין בכך דבר. לא בהקשר חייה של שולמית. כי מעשה הבגידה הנפשע ביותר הוא מעשה הבגידה שלה בעצמה, כאישה, במהלך כל שנות נישואיה. הבגידה במה שהיא רצתה באמת לעצמה. האיסורים והצווים המתחסדים שצייתה להם למרות שנפשה זעקה למרוד. ההתבטלות שלה בפני אצבעו המצווה של בעלה, שאינו אדם רע חלילה. אלא פשוט תוצר של חברה אחוזת דיבוק ששמרונותה הטריפה עליה דעתה. ומעשה האהבה עם ד"ר אולריך הוא סמל לשובה של שולמית אל אמונת נשיותה. היא חוזרת בתשובה אל עצמה.

אנו חייבות לספר את הסיפור של עצמינו. את העבר נוכל לספר מחדש, בהבנה, ברוך, בסליחה בתחושת פיוס ובשמחה ואת המשכו נקבע רק אנחנו. והציטוט המרהיב הבא מהספר יאמר זאת :

"מי שניחן בכוח רצון ומזל..יש בידו להגיה את סיפורו ולכתוב בעצמו את סופו".