ללב יש היגיון משלו

אני תמיד אומרת שמי שכותב, יודע גם להקשיב, להטות אוזן, כמעט כמו כלים שלובים. כזו היא מלכה. להתעקש להיות כך כשאתה צמוד לכסא הגלגלים של חיים הלומי קרב, זה קשה אין קץ, אבל אולי זו גם הצלה. יש בי הערכה כבירה לאישה הזאת, שמצאה משמעות גם לסבל, שמתבטאת בתעצומות הנפש הבלתי נדלות שלה לעזור למשפחתה. זה הפשר של חייה ושם היא מוצאת את חלקת האושר הקטנה שלה. יש בי אהבה לעשייתה, לעובדה שהיא כותבת ונפגשת עם משוררים וסופרים, מתעדת ומדלגת בכל רחבי הארץ בהרצאות שהיא מעבירה על הלם הקרב שלה ושל בעלה. יש בי גאווה על שזכיתי להכירה דרך אמי.

"ניטשה כבר אמר, 'מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."

זה לא רק ציטוט שמביאה מלכה נתנזון בכתבה על סיפור חייה, ('הקרב שאחרי ההלם', ידיעות ראשון 19.7.13), השזור בחוטי כאב לאחת מתחנות ההיסטוריה הקשות ביותר של מדינת ישראל. זאת האמת שלה, שמזינה את אמונתה ומרחיבה צעדיה בהישרדות יומיומית, בהתמודדות עם הלם הקרב העיקש, ממנו סובל בעלה, אמנון נתנזון. מלכה נתנזון היא משוררת ומבקרת ספרות ולא מכבר כתבה ספר על הקרב שהפך לעוגן חייה ומוקדש לסיפורו של בעלה מפקד טנק, שעבר הלם קרב במלחמת ההתשה של 1969. סיפור על מלחמת ההתשה שלה עם הלם הקרב. ובמלחמה הזאת אין הנחות ואין פשרות או עיגולי פינות, אך יש בה הרבה עוצמה.

"המניע לכתיבת הספר היה להוסיף עוד נדבך לתודעה הציבורית, משום שבהלומי קרב הוטבע אות קין של פרזיטים מתחזים, חולי נפש ומה לא..כששגב, הבן שלנו, היה ילד צעיר, הוא נהג לומר לאמנון שכולם אומרים עליו שהוא משוגע..לאמנון היה חשוב שאנשים יבינו את התופעה הזאת…כלפי חוץ אנחנו חיים בשלמות ובהרמוניה ובפנים הכל קורס מול עינינו.."

מלכה נתנזון הייתה אחת מחברותיה הטובות ביותר של אימי. מגנוליה מפלדה, שהיא בעצם אחת מחמש מגנוליות כאלו, ששומרות על מקומה של אימי מבעד עיניהן המבקשות, למרות שכבר איננה. מקום במעגל רווי ההסתעפויות והתחנות בזמן, תחנות שהראשונה נמצאת אי שם בילדותן, מאז הן ביחד. תחנות בהן תמיד מצאו זו את זרועותיה של זו ולא הניחו בשמחות וגם ברגעים של כאב דואב. והיו לא מעט מאלו ומאלו. הסיפור שלהן, יכול למלא ספר עב כרס אחד לפחות שעוד ייכתב, (אולי על ידי), אבל הפעם זהו מבט על חייה של מלכה.

מאז ילדותי אני זוכרת את האמירות החוזרות ונשנות של אמא, בדבר כניסתו ויציאתו של אמנון מאישפוזים והדאגה שלה לשלומה של מלכה. חיבור הלב ביניהן היה נצחי אבל הקשר הגשמי היה תלוי בהתפרצויות הללו, כי הן דרשו ממלכה את דריכותה ומסירותה המלאה. מסירות שיש רק למי שהולכת באש ובמים אחר אהבתה וגורלה ובראש מורם וגאה, על אף המכה הכמעט ניצחת שניחתה עליה. תמיד כשראיתיה, אז וגם היום, חיוך נסוך על פניה ואופק של תקווה בעיניה. רק ככה יכולה הייתה לשאת ולתת עם מפלצת ההלם שמרחפת מעל.

ההתמודדות שלהם בטראומה הזאת הייתה ועודנה, נפשית וגם כלכלית, כמו פלשו כיבושי המלחמה הברוטלית לכל חלקה בחייהם. התפרצויות זעם שהבריחו לקוחות שלא הבינו, מהעסק הפרטי, אינספור אישפוזים במחלקה הסגורה, שהפכה מקום מפגש גם לילדיהם, ניסיונות אובדניים וחרדות קיומיות שחילחלו לחיי היומיום בבית. אחת התופעות הקשות של הלם הקרב הן שאמנון לא יכול לסבול רעש ולכן קשה לו להיות נוכח באירועים ובחברת אנשים. כך קרה שבמהלך הזמן איבדו את מרבית חבריהם.

"זה לא נעלם עם הזמן, להיפך, ככל שמתבגרים הדבר נעשה קשה יותר ולמרות כל הטיפולים שעברתי הזיכרון לא מרפה" אומר אמנון בכתבה ומלכה מוסיפה, "לילות שלמים הייתי יושבת ומעסה את ראשו הכואב..חוויתי את זעקות החרדה של אמנון בלילות, אחרי ששנים חוויתי את זעקות החרדה של אמי, ניצולת השואה. טיפלתי בו למרות שהילדים היו זקוקים לי. הוא בעצם הפך להיות הילד הראשון שלי".

לילה סוער של משחקי מלחמה

ב- 1967, שלוש שנים לאחר שנישאו אמנון ומלכה, יצא אמנון למלחמת ששת הימים. כשפרצה מלחמת ההתשה גויס בצו 8 ונשלח לסיני, סמוך לחווה הסינית.

"בצהרי אותו יום ארור של סוף חודש יולי 69', השתרר שקט באזור אחרי לילה סוער של משחקי מלחמה. השקט היה משכר..פתאום משום מקום.. צצו לפתע ארבעה מטוסי קרב מצריים וירדו על הסוללה.. חטפנו פגיעה, החברים שלי נהרגו..איבדתי את ההכרה וכשהיא שבה אליי התחלתי להתרוצץ כאחוז אמוק ואספתי את חלקי הגופות של החברים שלי עד שהתמוטטתי"

אמנון התעורר במחלקה הסגורה בתל השומר ומאז הוא אורח קבוע בה.

מלכה, שהייתה אז אם לשני ילדים קטנים,  ידעה שחייה לא ישובו עוד למסלולם, לפחות לא למסלול שתכננה. היא שורדת אמיתית, שכן שני אחיה נרצחו בזרועות אביה בשואה. אמה שהובלה לשורות המוות נותרה בחיים בדרך נס ומלכה נאלצה להניס במהלך חייה גם את השדים שלה.

נקודות אור על מסך החיים

החיבור של מלכה לאמנון, היה חלק מבריחתה מחיים רצופי פלאשבקים לתהומות האופל של הוריה הניצולים, אל האור. כשהיא מצאה את אמנון שבא מבית שוקק חיים ושמחה, היא מצאה את האור. כשאירע הדבר, הבינה שתיאלץ להתמודד עם עוד מוות, אבל מסוג אחר. חייה נדחקו הצידה, ראיית החיים קיבלה זווית שונה. היא לא וותרה על אירועים של החברים, לא מעט פעמים הגיעה לבדה ושמחת החיים התעמעמה מעט, אבל היא תמיד פירגנה לאושרם של חבריה, לא חסכה באהבתה ורגישותה. נפתולי החיים הפכו את אמנון ואותה ליחידה אחת בלתי נפרדת. "אני חשה אותו בתוך תוכי.. אני חולמת את חלומותיו. זה מסוג הקשרים שקיימים בין אם לילד שלה ולא בין אישה לבעלה".

אני תמיד אומרת שמי שכותב, יודע גם להקשיב, להטות אוזן, כמעט כמו כלים שלובים. כזו היא מלכה. להתעקש להיות כך כשאתה צמוד לכסא הגלגלים של חיים הלומי קרב, זה קשה אין קץ, אבל אולי זו גם הצלה. יש בי הערכה כבירה לאישה הזאת, שמצאה משמעות גם לסבל, שמתבטאת בתעצומות הנפש הבלתי נדלות שלה לעזור למשפחתה. זה הפשר של חייה ושם היא מוצאת את חלקת האושר הקטנה שלה. יש בי אהבה לעשייתה, לעובדה שהיא כותבת ונפגשת עם משוררים וסופרים, מתעדת ומדלגת בכל רחבי הארץ בהרצאות שהיא מעבירה על הלם הקרב שלה ושל בעלה. יש בי גאווה על שזכיתי להכירה דרך אמי.

במהלך השבעה על אימי, נתנה לי מלכה לקריאה את טיוטת הספר שכתבה, 'ללב יש היגיון משלו'. הספר יצא סוף סוף לאור, הוא כבר כרוך, יש לו שם ופנים, יש לו מקום על מדף הספרים. יש לו מקום בין מיתרי הלב.

אני רוצה להקדיש למלכה, את שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם, בעיניי. שיר שכולו אוקסימורון והשלמה ואהבת נצח. 'פגישה לאין קץ' – נתן אלתרמן.

[youtube 4vZglGFHewc nolink]