בסרטו הראשון של ספייק לי – SHE'S GOTTA HAVE IT, ('לא יכולה בלי זה'), מתרחש סיפורה של בחורה אפרו-אמריקנית עם נפש חופשיה ומשוחררת, המנווטת בין שלושה מאהבים גברים. כל אחד מהשלושה מנסה בדרכו היצירתית, ( או לא), ללכוד את תשומת לבה המלאה בכדי שתהיה שלו ורק שלו. בקומדיה החושנית, הפטפטנית והשנונה הזו, מגלם ספייק לי את המאהב השלישי ש'אחראי' לאספקת הצחוקים השוטפת לתעלולינה מעוררת המחשבה שלנו.
אז כבר בטח הבנתם מהו הדבר הראשון שאני לא יכולה בלעדיו:
צחוקים– בכל אפיזודה, בכל פריים, בכל פורמט, גם כשאני צפה על כאב, יכול להתגלגל לו לפתע צחוק הגון ושנון שיעיף אותי למרומים. השריר הזה של החיוך המתרחב שומר אצלי על כושר שיא תמיד. ככה זה, הוא שומר עליי ואני שומרת עליו בחזרה.
הסיגריה שאחרי, שלפני ושבאמצע– אני לא מאלה שנעוצה בזווית הפה שלהם סיגריה באופן קבוע. זו לא התגוננות או התנצלות ואני לא אצהיר על עצמי 'כמעשנת חברתית'. אני לא מסלסלת קופסא ביום או יותר, אבל חייבת סיגריה עם הקפה של הבוקר. במהלך פגישה קריאטיבית, או בבית קפה עם המילים, מול המחשב הנייד, ביחד או לבד, וגם אחרי ארוחה טובה. לפני ואחרי,(לפעמים גם באמצע), אקט סקס משובח, אבל מעבר לכל שלדעת תרצו, תתפלאו.. יותר מכל אני נהנית מהסיגריה,רגל על רגל מונפות אל-מעל שולחן, אחרי שסיימתי כתבה רבת אלפי מילים. כמו למשל, זו שעישנתי, אחרי שסיימתי את הכתבה המעצימה והמרגשת 'מישהי לרוץ איתה' לליידי גלובס, על המועמדות שרצו לראשות העיר.
כנראה לא בכדי חשתי כזו התרוממות רוח ועשן, עם כמות החשיפה שהכתבה זכתה לה בפרינט ובאון ליין… קצת פירגונים גבירותיי ורבותיי מרחיבים דעתם של כל אדם וגבירה וזה מן הסתם הדבר הבא..
פירגונים– אל תתבלבלו עם חנופה, כי אני אף פעם לא. אני מדברת על פירגון אמיתי שבא מהלב, לא מהלשון. אני נותנת הרבה מהם, למי שמעורר את השראתי, מרחיב את מחשבתי, למי שמנגן את מיתרי לבי. בכל תחום, לא רק פה בסלון שלנו, לא רק בפייסבוק של התגובות והלייקים, גם פנים אל פנים. בכדי שזה יהיה נקי ונטול אוריינטציית אינטרסים, הכרחי שתהיה אותנטיות גרידא, שהנה כבר מגיעה..
אותנטיות– בלי ה'גברת הנכבדה' הזאת, אני כמו פאזל מפורק לחתיכות. זה אומר שאין זיופים ובזכות, או בגלל העובדה שאני דעתנית חסרת פשרות שלא חוסכת דעתה ושבטה, לעיתים יש מחיר נקוב שחוזר שוב ושוב.. אבל אין עליה בעולם, על האמת הזאת של הפה והלב, גם בחיים האיישיים וגם באלו המקצועיים. ולמה? כי בסופו של יום, יש לי בזכותה בעיקר הרבה רווחים, יקרים מנזיד עדשים.
מה יהיה החמישי? יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה בלעדיהם ועם זאת יכולה גם יכולה. מה אכתוב אהבה? ברור שכן. זה כל כך מובן מאליו, שאין צורך לציין זאת בשום שלב. אז מה אם כן? חוסר ודאות? תעתועי היעלמות? היעלמות כזו באמצע שיא של ריב או שיח מבלי יכולת לגמור או להסביר, כאילו תלו אותך על מילותייך, שאת יכולה רק לשנן לעצמך במנטרה של מנגינה, עד שההוא ישחרר את החסימה?
אני בוחרת לסיים במתוק, כי גם אם מתגנב לעיתים טעם קצת מר, אני לוקחת גומי'ס ומיד זה נגמר. ובלעדי ג'ומ'יס בובי'ס, אני באמת לא יכולה.
