זיכרון של דג זהב

בסביבות גיל 16, עברה עלי תקופה של צפייה בסרטי איכות ששודרו לרב בסינימטק ת"א. כנראה שכתלמידת המגמה לספרות כמקצוע מוגבר, והיות וכבר אז חשתי בחושיי המחודדים שלעולם לא אמנה על תלמידי הפקולטה לקולנוע ע"ש סם שפיגל, הרגשתי צורך לפקוד את המקום ולהתחכך בקהל הצופים "האיכותי" שמגיע אליו. אחד הסרטים עליהם בזבזתי את משכורתי החודשית מ"ד"ר […]

בחורה עם מחשב נייד

בסביבות גיל 16, עברה עלי תקופה של צפייה בסרטי איכות ששודרו לרב בסינימטק ת"א. כנראה שכתלמידת המגמה לספרות כמקצוע מוגבר, והיות וכבר אז חשתי בחושיי המחודדים שלעולם לא אמנה על תלמידי הפקולטה לקולנוע ע"ש סם שפיגל, הרגשתי צורך לפקוד את המקום ולהתחכך בקהל הצופים "האיכותי" שמגיע אליו.
אחד הסרטים עליהם בזבזתי את משכורתי החודשית מ"ד"ר לק" היה: "זיכרון של דג זהב". אני לא בדיוק זוכרת על מה היה הסרט, אבל אני זוכרת שהוא פתח בציון העובדה שלדג זהב יש זיכרון של 3 שניות.
כשלוטם נולד, הבנתי שגם לי כנראה יש זיכרון דומה. אמנם מדובר בילד שלישי, אבל כמות הדברים שאני לא זוכרת היא עצומה.
נתחיל בדברים הקטנים כמו: באיזו טמפרטורה צריכים להיות מי האמבט שלו, איך אוחזים בו כדי שלא יטבע באמבט הנדון, איך עובד הסיפור עם המגבת, שהרי אי אפשר לעזוב אותו כדי ללכת להביא אותה, או לסדר אותה כדי שהוא יתנגב בה כשיסיים להתקלח בתמיסת השמן שלו (שגם אותה לא זכרתי שצריך…).
כמה זמן תינוקות ישנים, כמה זמן הם ערים, והגרוע מכל – איך לא זכרתי כמה זה מעייף????
איך לא זכרתי מה זה לא לישון בלילה, כמה זה קשה לקום משינה טובה שוב ושוב, כמה לפעמים קשה לחזור ולהרדם שוב וכמה מעט זמן נשאר בעצם לישון עד ההנקה הבאה.
כמה זמן עובר עד שהגוף מתכווץ מספיק כדי להיכנס לג'ינס (וזה לא כולל את הבטן המתדלדלת, אלא רק את ההיקף שהתרחב), כמה קל לעלות וקשה לרדת….

לוטם כבר בן חודשיים וקצת, ומים רבים הוחלפו באקווריום של דג הזהב, ועדיין יש דברים שאני לא זוכרת (מעבר לתרגילי חיבור, חיסור ואחוזים פשוטים כמובן), ובעיקר כאלה שהגוף שלי לא זוכר, או משתמש במנגנוני הגנה "מתוחכמים" דוגמת הכחשה כדי שהמין האנושי לא יהיה בסכנת הכחדה.
הרי ברור שאם כל הנשים תזכורנה את השבועיים הקשים שלאחר הלידה (ואני לא נכנסת פה לפרוט בשל הרצון לא לעורר טראומות רדומות בקרב קהל הנשים, או טראומות חדשות אצל הגברים שבחבורה), אף אחת לא היתה יולדת שוב.
אני בכלל לא מדברת על השליש הראשון והאחרון של ההריון, שאף אחת לא זוכרת – טעמן של בחילות מהו, כמה גועל יכול לעורר ריח לא נכון של סבון, איך פוד קורט יכול להפוך קרביים וכמה ריצת מרתון יכולה להפוך אטרקטיבית לעומת נסיעה של 2 דקות במונית עם ריח של אורז.
שלא לדבר על הכובד של השליש האחרון, העובדה שרק הפדיקוריסטית יכולה לייעץ בזהירות לך להוריד שערות בקו הביקיני, הקושי שבהליכה פשוטה לפליי גראונד, הרצון לחיות בתוך הפריזר, הכעס על מי שכיבה את אחד משני המזגנים ושלושת המאווררים שעוזרים לך לנשום, כמות הבד שנדרשת כדי לכסות אותך כהלכה בכל פעם שאת יוצאת מהבית, התחתונים הלא סקסיים בעליל, שיכולים להיחשב לנוגדי אפרודיזיאק מוכחים, הקימות התכופות לשירותים בלילה ועוד ועוד עובדות שנשכחות מלב ונדחקות למקום בלתי נגיש במוח כדי להגן על המין האנושי מכלייה מובטחת.

אבל לצד כל הרע שלא זוכרים, לא זוכרים גם את הטוב.
את הרגע הזה בחדר הלידה שמפסיקות הדחיפות, אין יותר כאב, יש רק בכי של עובר שהרגע נולד והפך לתינוק.
לא זוכרים כמה הם קטנים, ואיך מחזיקים אותם בלי שיהפכו דומים לכלבים מנענעי הראש החביבים כל כך על נהגי המוניות, רק בגלל ששכחנו לתמוך להם את הראש כהלכה.
שוכחים איך קושרים את מנשא הבד שהיינו אמונות כל כך על קשירתו, ואיך בכלל מכניסים לשם את התינוק בלי לגרום לו לכיחלון, ואיך מלבישים להם את בגד הגוף מהראש בלי ללחוץ יותר מידי על הפונטנלה, וכמה הם אוכלים, ואת הצליל של היניקה, וכמה הם פולטים, וכמה זה מפחיד שהם פולטים מכל נקב בפנים שלהם פתאום, וכמה קלה השינה שלנו הופכת פתאום, וכמה אנחנו הורים חרדים, וכמה למרות שהם רק בני כמה ימים, נדמה שתמיד היו איתנו, וכמה קטנה היתה המשפחה שלנו עד שהם הגיעו, וכמה הם משלימים את התמונה, וכמה זה היה נכון להביא עוד ילד, וכמה פחדנו מאיך שהאחים שלו יגיבו, וכמה הכל היה רק בראש שלנו, וכמה פחדנו שלא נסתדר ואיך נתפעל אופרציה של 3 כשכבר אין יחס של הורה לילד, וכמה ששוב טעינו ואנחנו מסוגלים להרבה מעבר למה שאנחנו חושבים….

חודשיים וחצי כמעט עברו ועדיין יש דברים שאני מרגישה לגביהם דג זהב.
ואולי זה טוב להיות קצת דג זהב, להיזכר שוב ושוב בדברים שכבר שכחנו, להזכיר לעצמינו שכבר היינו שם ושרדנו לבד,אפילו בלי עוזרת, אפילו בהבדל של שנה וחצי בין הילדים, בלי הורים זמינים, בין בישולים ונקיונות בידיעה ש"שום גמדים לא יבואו".
ואולי אם היינו זוכרים, החרדה והפחד היו משתלטים וכולנו היינו ילדים יחידים להורינו.
אז זהו, אני מסיימת פה, לוטם מראה סימני התעוררות, הילדים עוד מעט חוזרים מהגן, באמת לא זוכרת אם היה עוד משהו שרציתי להגיד….

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.