זיכרון בסלון – יום השואה הראשון בהולנד ואף מילה על אנה פרנק….

זיכרון בסלון 12.4.18 – יום חמישי בשבוע. לכאורה סתם תאריך בלוח השנה. ביומן שלי מצוין כי הכיתה של לירי, ביתי, יוצאת לטיול בגן החיות של רוטרדם אותו אני מלווה. ופתאום אני קולטת שזה יום השואה…. השעה 9 בבוקר ואנחנו כבר על האוטובוס. הולנד מאחרת בשעה את השעון הישראלי וברור לי שבשעה שאני עולה לאוטובוס ועוזרת […]

בחורה עם מחשב נייד

זיכרון בסלון
12.4.18 – יום חמישי בשבוע. לכאורה סתם תאריך בלוח השנה.
ביומן שלי מצוין כי הכיתה של לירי, ביתי, יוצאת לטיול בגן החיות של רוטרדם אותו אני מלווה. ופתאום אני קולטת שזה יום השואה….
השעה 9 בבוקר ואנחנו כבר על האוטובוס. הולנד מאחרת בשעה את השעון הישראלי וברור לי שבשעה שאני עולה לאוטובוס ועוזרת לספור ילדים ולוודא שאף ילד לא חסר, בישראל עומדים דקה דומייה לזכר הנספים. כולם עוצרים לדקה שלמה כדי לזכור.
אבל כאן היום עובר בין פילים, אריות וחיות מים ללא הפסקה…

בארבע אני סוף סוף בבית. מרגישה שלא הרגשתי מספיק את יום השואה שעוד מעט נגמר.
זה יום השואה השני שלי בלי סבא דויד. האיש שסימל בשבילי יותר מאשר את השואה עצמה, את טיבה של הישרדות. האיש שטרף את החיים, נאחז בהם עד השנייה האחרונה בגיל 94 ומת כשלצד מיטתו מונחות עוגיות המדליון האהובות עליו.
האיש והמספר על היד. האיש שנכח בחיי קרוב ל – 40 שנה. שבכל פעם שישבתי איתו היה זה בגדר "זיכרון בסלון". גם כשלא דיברנו ישירות על השואה ועל החוויות שעבר בתקופת המלחמה, הוא הזכיר לי תמיד את החיבור ליום הזה, לשורשים, לעובדה שלמרות שזה בלתי נתפס, היתה שואה והיא ב DNA שלי ואני יושבת אצלה בסלון.
כל מסעדה, כל כוס קפה, כל נסיעה שלו לחו"ל, כל מתנה שהביא לאורך השנים, כל שיחה, כל מבט, היו הוכחה לכך ולניצחון החיים על המוות.

ודווקא ביום השואה, הוא היה משתתק.
בשנים שחבריו "היוונים" עוד היו בחיים, נהג להצטרף אליהם לבית הכנסת הגדול בת"א לקריאת ה"יזכור" ו"אל מלא רחמים". אף פעם לא באמת הבנתי אם הוא מאמין בו, באל הזה, או חושב שהוא מלא רחמים, אבל הוא החשיב את חגי ישראל, הקפיד על קיומם, יותר בשביל המשפחה הקטנה שיצר במקום זו שאיבד במחנות, מאשר בשביל האל מלא הרחמים.
אני חושבת שסבי לא התוודע לרחמיו של האל בתקופת המלחמה, אלא רק לאחריה. כשהעלה אותו ארצה, הפגיש אותו עם סבתי ואחר כך עם אשתו השנייה, נתן לו את המשפחה שלו, את הילדים, הנכדים והנינים אותם זכה לראות וללוות. אפשר לו להיות חלק משמעותי בחתונות שלנו (בשלי הוא עדיין פיזז כמו יווני אמיתי על רחבת הריקודים), נתן לו שנים של נסיעות בעולם, כאילו מפצה אותו על שנים של כליאה בין כתלי המחנות.
גם כשנסע לבודפשט בכריסמס, דאג אלוהים לחמם אותו במלונות הכי טובים, באלכוהול ובאוכל משובח. אני לא יודעת אם סבי האמין באלוהים, אבל אלוהים כנראה האמין בו והתגלם באנשים שליוו את חייו ובחוויות שעבר. הוא נתן לו חיים ארוכים ובריאות טובה, שאפשרו לו לחוות כמה שיותר מהעולם (שידע ושתק) ומאיתנו, המשפחה שלו שהיתה הוכחה יומיומית, שהיטלר לא ניצח.

והיה המספר על היד – כמו טבעת נישואין כזו…נשוי לשואה.
מעין סטטוס שאתה לא צריך לעדכן או "לצייץ" אותו כי הוא שם, לא יורד מה – wall שלך אף פעם. רק בחורף, אפשר קצת להסתיר אותו בתוך השרוולים הארוכים, אבל מרגע שהאביב מגיע, לא משנה גם אם תלבש את מיטב המחלצות, התווית הראשונה שצצה, היא היותך ניצול שואה.

להיות נכדה של סבא שלי משמעו היה שכל יום הוא יום זיכרון וכל פגישה היא בגדר זיכרון בסלון. ולא כי דיברנו על דברים, אלא בעיקר כי שתקנו אותם וכי לא היה צריך מילים כדי לדבר.
ימי השואה היו ימים שבהם התהפכו היוצרות עבור סבא שלי – העולם דיבר והוא שתק. אפילו לא צפה בטלוויזיה. לדבריו, הוא הרי יודע מה קרה "שם" ולא צריך סרט או ניצול נוסף שיספר לו. ולכן היה זה היום היחיד שהטלוויזיה היתה בו כבויה. אבל אני מניחה שזה הדבר היחיד שהיה כבוי.
הייתי מקפידה לדבר איתו בכל יום שואה. לבדוק מה שלומו ואיך הוא עובר את היום. הוא תמיד אמר שזה סתם עוד יום מבחינתו ושאין לו משמעות עבורו כי הוא זוכר בכל יום מימות השנה. זה סוג של יום שנועד יותר עבור אחרים מאשר עבורו. ולמרות כל מה שאמר, אף פעם לא הפסקתי להתקשר (עד לשנה שעברה שכבר לא היה לי למי). והתשובות שלו מעולם לא השתנו.
זה היה טקס יום השואה הפרטי שלי. הטקס האמיתי שבו סבי יודע מה אשאל ואני יודעת כיצד הוא יענה. אבל טקס הוא הרי בדיוק: "אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה"…

בשנה שעברה היתה הפעם הראשונה שלא היה לי למי להתקשר. והיות והייתי חייבת להרגיש גם את סבא שלי אבל גם את הכאב, הלכתי למפגש של זיכרון בסלון בביתה של חברה. זה היה ערב מרתק וכואב והרגשתי שאני מרגישה ושאמנם סבא שלי לא איתי במובן הפיזי, אבל במובן הסמלי והרגשי אני ממשיכה את הטקס שלנו.

השנה אני בהולנד. בלי סבא שלי, בלי צפירה, בלי שום טקס, תקועה רב היום בגן חיות עם ילדים מכל העולם שמעבר לשאלה מה ירכשו בחנות המזכרות ומתי יאכלו צהריים, לא מוטרדים מדבר ובטח לא יודעים על המשמעות של היום הזה עבורי ועבור העם היהודי כולו.
בארבע אחר הצהריים אני מתיישבת ליד המחשב, פותחת ynet ומתחילה לצפות בסרטונים בזה אחר זה. הדמעות מתחילות לזלוג לי רק מלצפות בניצול שואה מפעיל את הצפירה בבסיס פיקוד העורף בו משרתת נכדתו. אני בוכה על הכל. על מה שהיה ועל מה שעכשיו ועל מה שכבר אין ועל מי שכבר איננו. אני בוכה בעיקר כי אני חייבת להתחכך בכאב, לגרד את הפצע שהגליד לאורך השנה ולפתוח אותו רק קצת שידמם, שיגרום לי להרגיש גם במקום שבו אני נמצאת. שלא ייתן לי לשכוח. לא כי אני פוחדת שאשכח, כי אני צריכה ללמוד איך לזכור גם כשאין מי שיזכיר. אז אני כותבת. ובכתיבה יש משהו מזכך, מקרב, מעין עשייה וחיים אל מול יום שכולו צאן לטווח ומוות.
אני מסיימת את היום הזה בידיעה "שלא ייגמר לעולם", לא משנה איפה אהיה בעולם.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.