נובמבר 2011 , אמא, כירורגית ב' טיפול נמרץ, בי"ח איכילוב.
צהרי שישי עם שמש חמימה שמאירה את היום, לא אופיינית לעונת השנה, גם לא לגשמי הדמעות ששוטפים את עינינו הלוך ושוב, מבלי דעת איך ומדוע ואולי ועד מתי.
השמש הזאת הייתה סימן. השמש הזאת שגם כשלא האירה בשמיים חיממה את לבי שהתעקש להאמין בסוף אחר, האירה את עיניי שגמעו בשקיקה כל שינוי חיובי במדדי המוניטורים שהקיפו את אמא מכל עבר.
השמש הזו העצימה כוחותיי שהיו אופק של אופטימיות לכל החברים, המשפחה המבקרים שגבם שפף, שרוחם מעדה, שחששו מהבאות, שלא ידעו איך, מה לומר ומה לעשות. היו ימים שממש חשתי כיצד הם נושאים אליי מבט שמבקש לקלוט מפי מילת תקווה, מעיניי זווית של חיוך שמבטיח, שישכיח. משהו שיאוורר להם את המועקה שרבצה על נפשם, יד שתמשה אותם ממנהרת הזמן שמאיים לחדול, מהשעון המתקתק את כאבם.
בצהרי שישי היפה הזה, כשהייתי עם אמא והשמש האירה במרץ דרך חלון הטיפול הנמרץ, ניתנו סימנים שחישבו מחדש את הדרך. המדדים השתפרו והרופאים בשרו שאולי אמא תוכל מחר לשבת. להתרומם מאילמות השכיבה במיטת הטיפול הנמרץ ולחזור אלינו אט אט.
האישה הזאת, אשת המעשה היפה ש'נמרצת' היה שמה השני, שכבה במיטת הטיפול הנמרץ, שותקת, דוממת ומצונררת מכל עבר.
היה מבט של הבטחה בעיניה, הבטחה שידעתי שתקיים. חשתי שאני מגביהה עוף, שאני מרחיקה ראות לסוף הטוב שאליו לא הפסקתי לייחל. מאמצת רף ציפיות גבוה, בכל פעם שאמא מצליחה לעבור עוד שלב. ממש כמו ג'ונתן לוינגסטון השחף, שבכל פעם שהוא מצליח לעוף גבוה יותר, מהר יותר, הוא מצליח להגיע לעוד תובנה.
בתובנה הזאת הכל התחבר. זמו רב רציתי קעקוע. הקעקוע הראשון. קעקוע שמסמל את אמא וגם אותי, את האמונה שלה שהיא נר לרגליי ומעוף לחלומותיי: סמל לכל 'בעלי המעוף', שלמדו לראות רחוק, מעבר לגבולות הדמיון, שיודעים להתרומם ולהיות חופשיים, שאוהבים בשפע, שהם טובים לאחרים כדרך חיים, שמאמינים שלמרות ועל אף הכל- אפשר ומותר.
לחשתי לאמא באוזן שאני עוזבת אותה לזמן קצר בכדי לעשות את הקעקוע וצחקתי עמה שברגע שתצא מבית החולים נלך יחדיו לקעקע את עור כתפה החלק והמשיי בקעקוע של ורד כפי שרצתה תמיד.
עיינתי בדוגמאות של ציפורים, התלבטתי עם עצמי, התייעצתי עם אחי ומשק כנפי הדימיון שלי הצטלב עם משק כנפיו של ג'ונתן לוינגסטון השחף.
שבתי לאמא, נישקתי את מצחה, הראתי לה את היצירה והיא חייכה. לחשתי לה: 'אמא, תגביהי עוף, תפרצי את הגבולות בכל הכוחות בכדי שמחר כשנבוא תביטי בנו יושבת'.
אמא הצליחה. היא ישבה. אמנם לא לאורך זמן, אבל היא חצתה את כל גבולות האפשר, את כל המשוער.
בסוף הגביהה עוף, רחוק מדי מעליי, מעלינו, אבל כבר שנה וחצי כמעט, שהיא מרחיקה ראות ובתעופתה ממעל מסוככת בכנפיה הרחבות עלינו ועל כל המבקש, כפי שעשתה תמיד.
זהו סיפור הביכורים של הקעקוע הראשון שלי- השחף, שנצרב לעד על כתפי כתווית געגוע. געגועי עד .
השחף הוא החיוך, האמונה, העוצמה והאהבה שהשאירה לי אמא.
"השחף המגביה עוף הוא זה המרחיק ראות".