כזאת אני,שדה היודעת לסמוך היטב אך בעיניים פקוחות ועם זאת, נאיבית תמימת לב בכל הקשור לאהבה.
בכל אהבותיי עם בני הזוג שלי, הגדולות והקטנות, גם ב"אהבות הקצרות",תמיד אהבתי בעוצמה, בכל הלב,בכל איבר מאיבריי ונים מנימיי, זוהי משנתם של חברי ה"תנועה הטוטלית". אלו של "הכל או כלום", כמו שמזמר בשירו הסטאר האהוב עליי, ברי סחרוף.
ומדוע פתאום משתפת אתכם במשנת האהבה הסדורה שלי? כי אני רוצה לאהוב שוב. אהבה כזו שתפיל אותי מרגליי, כזו שתרעיד את מיתרי לבי, אבל אחת ארוכה, אחת עם האחד שאצור עמו חיים. שאוכל להעניק לו וליציר אהבתנו את כל הצבור בקרבי.
י' נכנס לי, לא מזמן, פתאום להודעות ומאז, על אף שטרם הכרנו פנים אל מול פנים אלא רק דרך הפייס, נכנס לאינבוקס של מחשבותיי. אני מוצאת עצמי מהרהרת בו, בונה אפיזודות היפוטתיות.. מפליגה על כנפי הדמיון ואז נוחתת באחת חזרה למציאות.
אני לא יודעת אם יש לי טביעת עין טובה בתביעה לאהבה ( האם העובדה שעדיין לא חברתי לאחד מעידה על כך?), אבל מקננת בי איזו תחושה שיכול לצאת פה הדבר הזוגי. מרגישה איזה חיבור שמחכה למימוש. יש בו משהו טוב ואני רגישה לטובים.
האופן שבו מכל הדברים שכתבתי על עצמי ב"נעים להכיר" באותו אתר.. הוא בחר להגיב דווקא לחלק בו הזכרתי את אמא, נגע לי בלב.
ומאז החלפנו הודעות ספורות, הבטתי לו כמה פעמים בעיניים דרך המסך, ואולי זה יקרה ואולי לא. כאחרונת האופטימיות שכבר ידעתם להכיר, אני מאמינה בכן.
ואמא, הלא את תמיד ידעת. אז אם הוא טוב בשבילי, הראי לו את הדרך לליבי.
הכל יסתדר לי בסדר, כמו בכל הספרים שקראתי בבית ספר ובכל חיי..
יש בי אהבה והיא תנצח.
הנאיבית.