אני אתלטית. מדלגת ממשוכה למשוכה, לעיתים נופלת וכואבת,(בוכה מול דפים ומסך, הם עדיי הכמעט יחידים),קמה, מחייכת וממשיכה הלאה.
נכון, ה"משוכה" האחרונה, עם לכתה של אימי,(טרם חלפה חצי שנה, אני עוד יכולה לראות אותה הולכת ממני לאי שם), היא לא משהו שאוכל לדלג מעליו אי פעם, אך גם לא אזחל מתחתיו. ה"משוכה" הזו תהיה שם תמיד, אז אני עוברת דרכה, כאילו הייתה קיר וירטואלי מהבהב שמקרין לי כאב ושמחה ששוזרים את ליבי בכתרי געגוע.
הכושר הפיסי שלי, מקומו מכובד ולא נפקד, אך לאתלטיות של הלב שלי יש מדדים וקוצב משלה. וכשאני עם מישהו אני נותנת עד הסוף. בלי מרכאות. את הראש, את הגוף ובעיקר את הלב.
הקושי הוא כשאני נתקלת ב"איש פח" עם לב מדוד ומותש, עם לב מאותגר רגשית.
נתקלתי בכזה, (אופס, עוד משוכה..), לפני פחות משנה ל"אהבה קצרה". היתקלות מתעתעת, כי כשהיינו ביחד בקרבה צולבת, הוא ידע למסור ולהתמסר, ידע גם הוא ללכת עד הסוף, עם כל הניואנסים, כל המילים הבלתי רגילות. מהר מאוד גם מצאנו לו כינוי, (כדרכי בקודש ובחול) האוראלי ורבאלי..
כל העושר הרגשי הזה נמוג ב"זמן הפציעות". זמן המנוחה בין הטורנירים. במבוכי הניווט שבין הפגישות, פתאום צפה הקמצנות הרגשית הזאת. משפטים קצרים בהודעות, בשיחות, לידים לחוסר מצב רוח אבל תמיד ללא הסבר, בלי שיתוף ממשי.
אני מתוך הניסיון, המושרש גנטית שלי, להבין, לראות לתוך הלב, לפצח עם הרגש במקום לנעוץ שיניים, לא כעסתי, לא הסתכלתי דרך גרוש ההתחשבנות. להיפך, שחררתי חסכונות מבנק הרגשות, הרעפתי עליו אהבה, שלחתי שירים, התפייטתי בהודעות, כבשתי עם מילים והוא רק הלך וחשף לאט לאט את צחיחות ליבו, את פעימות הלב החסרות שלו.
היה לי קשה לפרש את המשוב הזה. כי אני עם כל יכולת ההכלה האינסופית שעומדת לי ברגעיי הקשים ביותר, לא הבנתי. ושלא יובן אחרת, מדובר בבחור מקסים, באמת. חכם, בעל תובנות מדוייקות על החיים, של בעל ניסיון עם אתלטיות פיסית שאינה מוטלת בצל צילו של ספק.. אך בין זה לבין ליבו ה"צולע" אין דבר וחצי דבר. מה שכן ידעתי, זה שגם אם יש פה מימד אישיותי מושרש, משהו קרה לו שם בבית החזה. הסתערה לה שם איזו "קתרינה" שהותירה צלקות, שהחלישה את קוצב הלב, את הגמישות שלו.
הוא לא שיתף. ניסיתי לפתוח צוהר, ברגישות מואטת, לא בספידים. אך לא הצלחתי. לא נפגשנו שבוע, שבועיים שהפכו לחודש ויותר, אפילו שיחת טלפון אחת הייתה אתגר אולימפי, אך בעקשנותי הבלתי נלאית הצלחתי בסוף לדבר איתו. לא פנים אל מול פנים כפי שרציתי, אך שיחה שאילצה אותו להאיץ מעט מהירות, להיפתח מעט.
אחרי השיחה, כתבתי לו הודעת פייס ארוכה, בה הצפתי את כל מה שלא ניתן לי לומר.. כתבתי לו עד כמה קשה לי תזוזתו מהפריים של הדיבור. שאני רוצה שידבר איתי במקום "לזוז", במקום להסתתר מאחורי מסכי השלג הבלתי מפוענחים. רציתי שיבין שאין זה משנה מה היא ההגדרה שלנו במילון היחסים: ידידות/חברות/פוטנציאל לזוגיות/ וכו', כי לא משנה מה סוג הקשר, אם אתה לא שם לב,תרתי משמע, אזי אתה איש פח.
הוא לא הגיב ואני אולי ידעתי שכך יהיה מראש, אני רק מקווה שקרא. לא בשבילי, בשבילו.
כולנו הולכים בשביל האבנים הצהובות, אל אותו "קוסם מארץ עוץ", בכדי לבקש לנו את מה שחסר, את מה שיהפוך אותנו לשלמים, בכדי לממש את החיים הללו נכון וטוב, לחוד וגם ביחד. בקצה השביל, אנחנו מבינים שזה שם והיה שם תמיד. צריך רק לאפשר, לא לפחד, לשחרר.
ולו, יש לו לב, לב גדול, מוצף ופועם בכושר.אני יודעת. הוא רק שרוי במעטפת של סכר ששומר מפני הגאות, מהפחד שלא יטבע בים הרגשות.
אני רק מקווה שגם הוא יבין בסוף, שאפשר להיות מוצף רגשות ועדיין לא לטבוע.
"אהבת איש הפח" של בועז בנאי. יפה- יפה:
[youtube sbrCko3IK5s nolink]