הבלוג של נירית צוק

מדברות על זה

עיתונאית, בעלת "עשר פלוס" מגזין אינטרנט להורים למתבגרים www.eserplus.net

עדכונים:

פוסטים: 3

החל ממרץ 2013

אמא נירית אומרת לבתה שיר: “תפסיקי להסתכל במראה, את נראית נהדר”. שיר, הבת, לא נשארת חייבת: “אפשר לחשוב שאם אני מסתכלת במראה על הגוף שלי, משהו לא בסדר…”.

24/03/2013

“את צריכה להיות מרוצה”

מאת: נירית צוק

יום שישי. צהרים. הבית שקט. אני עוברת ליד חדרה וקולטת אותה עומדת מול המראה. היא מביטה בעצמה במבט בוחן, ואז עוברת לסקור את הצדודית שלה. היא נעמדת שוב עם הפנים למראה, ועושה פרצוף. “תפסיקי להסתכל במראה, את נראית נהדר”, אני לא מתאפקת ואומרת לה. “אוף, אימא”, היא קופצת כנשוכת נחש, “אני רק מתלבשת”. היא סוגרת את דלת חדרה ואני נשארת בחוץ.

אני יודעת שבשלב הזה היא עוזבת את המראה ועוברת ליישום פולחן היופי הנשי של בנות ה-14, זה שכולל: מריחת לק על הציפורניים, הברשת השיער עד כלות, פן והורדת שערות. אני שוב לא מתאפקת ופותחת את דלת חדרה רק עד כדי הצצה: “חייבת לומר לך שוב שבפעם הבאה שאת עומדת מול המראה כדאי שתחייכי ולא תעשי פרצוף, את צריכה להיות מרוצה”. היא מתעצבנת, ואני סוגרת את הדלת רגע לפני שהיא מספיקה להגיב.

אני יודעת שאני יוצאת נודניקית, מגוננת מדי, אבל אני לא מוותרת. אני מנסה להעביר לה מסר כלשהו, אני מנסה לגונן עליה מפני המסר האכזרי שכל אישה מכירה, מסר שכל אישה מעבירה לעצמה כשהיא עומדת מול מראה, ללא קשר למראה שלה, זה שאומר: ” אני לא מרוצה!”.

אני לא יכולה להימנע מלחשוב שהיא רק בת 14. כשהייתי בגילה לא ידעתי חצי מהדברים שהיא יודעת היום, הייתי עדיין ילדה לכל דבר. ילדה שההורים שלה פמפמו לה ללא הרף ש”טבעי זה הכי יפה”, שלא הרשו לה להתאפר, להתלבש בבגדים צמודים מדי או לעשות פן לפני שהיא הולכת לבית הספר (ובכל מקרה במרחק שהיה עלי ללכת הוא לבטח היה נהרס). כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה כאילו חייתי בדור אחר, שונה לגמרי. אבל גם אז, בדור ההוא, כבר החלו הניצנים של דוגמניות שנראות חצי אנורקטיות וכיכבו בפרסומות, וגם בסרטי קולנוע. וגם עלי המודל הזה השפיע. וכך, בגיל 16 חל בי איזשהו שינוי.

בגיל 16 עדיין לא עניין אותי במיוחד להתאפר או להחליק את שיערי אבל החלה להתעורר אצלי מודעות לגוף שלי, וכמובן שגם אצלי הסלוגן של “אני לא מרוצה” עבד יפה. או אז פצחתי בדיאטה הראשונה שלי. לא בדיוק הבנתי מה אני עושה, רק הבנתי שאני צריכה להראות אחרת. המחירים לדיאטה הזאת הגיעו במהירות: חולשה, אנמיה ותחושה שאף אחד לא מבין אותי. אולם רק כיום, ממרחק הזמן, אני מבינה את המחירים האמיתיים של העניין. זה לא הדיאטה או האיפור או התסרוקת המסוימת אלא התחושה הזאת שמלווה אותך מדי יום, זאת שאומרת שאת אף פעם לא מרוצה מעצמך (נו, טוב, אולי פעם בכמה זמן את כן מרוצה), והיום אני יודעת שזה לא חייב להיות ככה. היום אני יודעת שגיל ההתבגרות הוא גיל קשה גם בלי ההתעסקות הפיזית הזו, שלא נגמרת. זהו גיל שבו את לא באמת מרוצה משום דבר, את מטילה ספק בכול ובוחנת הכול מחדש.

היום, עם הפייסבוק, האינסטגרם והתמונות שמככבות בכל מקום יש לחץ כזה באוויר, לחץ שאומר שאת חייבת להיראות מיליון דולר כל הזמן. ואני רוצה להיות הקול שמעביר לה מסר אחר. מעבר לרצון שלי לגונן עליה, אני בעיקר רוצה לעשות לה סדר בדברים ולהסביר לה את הפרופורציות. אני רוצה להסביר לה שאם בכל פעם שהיא תביט במראה היא לא תהיה מרוצה, זאת יכולה להיות תחושה שתלווה אותה במשך שנים, וחבל. אני רוצה להסביר לה שלמרות שבמגזינים כל הדוגמניות נראות מדהים, הרי שזאת לא המציאות. וחשוב שהיא תדע שהמטרה שלה בחיים לא צריכה להיות לדגמן ולסגוד למראה שלה, אלא שיהיה בה משהו מעבר לכך. ובעצם להסביר לה שפולחן היופי הוא לא העיקר אלא רק הקנקן, ולא סתם אמרו שלא צריך להסתכל רק בקנקן אלא במה שיש בו, וזה תופש גם לגבי בנות 14.

“אני מגזימה?!”

מאת: שיר צוק

יום שישי, צהריים. אני נמצאת בחדרי, בטוחה שאין אף אחד בבית.

אני עומדת מול המראה. עושה בדיקה שגרתית כדי לראות שאין לי בטן, שהשיער שלי נראה בסדר, שהכול תקין. פתאום אני קולטת מזווית העין שאמא שלי עומדת בפתח הדלת, מביטה בי. “תפסיקי להסתכל במראה, את נראית נהדר” היא אומרת לי. “אוף אימא”, אני מתעצבנת, “אני רק מתלבשת. אפשר לקבל קצת פרטיות בבית הזה?!”. אני סוגרת את דלת חדרי ונשארת עצבנית. אני שמה מוזיקה כדי להירגע אבל זה לא באמת מרגיע אותי. ‘למה היא בכלל מתערבת?’, אני חושבת, ‘אפשר לחשוב שאם אני מסתכלת במראה ובודקת את הגוף שלי, אז משהו לא בסדר. למה היא לא מבינה שכולן עושות את זה? למה היא לא מבינה שאני לא מכירה אף אחת בגילי שבאמת מרוצה מהגוף שלה? מעניין אם בר רפאלי מרוצה מהגוף שלה? בטח כן!’.

בזמן האחרון אמא שלי מעירה לי יותר ויותר בכל פעם שאני נעמדת מול המראה. היא אומרת שאני מגזימה, ושלא צריך להתעסק בגוף ובמראה כל כך הרבה (כאילו שאני לא רואה שגם היא בעצמה בודקת את הגוף שלה). בזמן האחרון, בכל פעם שהיא רואה שאני עושה מחליק או שמה לק היא גם מדברת איתי על מה זה “פולחן הגוף”, ולמה לא צריך להגזים בעניין. בכל פעם שהיא מדברת ככה אני אומרת לעצמי בשקט: “אני מגזימה?”. אני מצטערת שהיא לא רואה את הבנות בבית הספר שלי. אם אמא שלי הייתה רואה אותן היא הייתה מתעלפת במקום. בניגוד אלי, שמדי פעם עושה מחליק ושמה לק, הבנות האלו עשו החלקה כבר מזמן. ושלא תתבלבלו, הכוונה להחלקה מקצועית אצל ספרית, שמחזיקה מעמד לחצי שנה. חוץ מזה, יש להן ציפורניים מלאכותיות עם כל מיני קישוטים ואבנים, הן מתאפרות מדי יום ללימודים. הכול כולל הכול- סומק, אודם, רימל, מסקרה. ומתלבשות כמה שיותר צמוד. וזה לא שהן לא בודקות את הגוף שלהן כל הזמן. ברור שהן בודקות.

בכלל, כל מי שאני מכירה בודקת את הגוף שלה, הרבה פעמים ביום, וכולן לפחות חצי מהזמן לא מרוצות. ולמען האמת אני בכלל לא חושבת שאפשר אחרת. אני פשוט חושבת שככה זה. אנחנו בגיל כזה, זה מה שמעסיק אותנו וזה הכי טבעי לנו בעולם.

—————————————————————–

לכתבות נוספות בנושאי יופי אמיתי, דימוי עצמי ודימוי גוף

עוד מהבלוג של נירית צוק

תצוגה מקדימה

קיץ קיץ כמה חם

נירית: "אמא, אני הולכת לים", היא מודיעה, "אל תדאגי, אני אחזור בערב" "לים?", אני מעקמת פרצוף, "למה לים?" "למה לא?", היא מופתעת, "ים זה הדבר הכי כיפי בעולם" אני שותקת. לא נעים לי להגיד...

תגובות

פורסם לפני 6 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה