מכתוב זה מכתוב!

סיפור קליל, המשלב כרגיל, בצורה לא ברורה מלכתחילה, שמקבלת הרבה הגיון משלה בהמשך, בין מכונית "רנו 12", חופשה בסיני, קיבוץ גניגר, זוג בראשית דרכו, סבא עם רצון טוב, גמלים רעבים, עגלת אשפה ומעל הכל-כשמשהו צריך לקרות, הוא קורה. מכתוב זה מכתוב!

אחרי שבשבוע שעבר הייתי ב"סיפור נשי" לחלוטין, השבוע הגיע שוב תורו  של "סיפור גברי", ומה יותר גברי ממכונית? היות שזכיתי להצלחה ואהדה מרובה עם ה"רנו 4"  שלי, החלטתי להתקדם ולספר על ה"רנו 12" שלי. אבל את הקריירה שלה, היא לא התחילה אצלי, ובכל זאת, היו לנו סיפורים מקבילים.

יש לי בעל, ולבעל היה אבא-ג'רלד, והאבא הזה, זכרונו לברכה, אהב את ילדיו על פי דרכו, וגם אהב את מכוניותיו על פי דרכם . וכששתי אהבותיו אלו נפגשו או הצטלבו, נוצרו סיפורים מעניינים.

ה"רנו 12", גיבורת סיפורנו להיום, היתה אחת המכוניות שלו. אבל, לא רק שלו הייתה. כאשר סיימה את הקריירה שלה אצלו, ולא בגללנו, ובהמשך תראו כמה הערה זו משמעותית, היתה אחר כך המכונית של הוריי מספר לא מבוטל של שנים, ורק אח"כ הפכה להיות המכונית שלנו. שנים רבות שירתה אותנו ה"רנו 12" בנאמנות, עד שסיימה את חייה כרכב הגעה לעבודה, ותנאי שרות של העובדים בעסק של בעלי, בשנים שעוד התקינו מערכות אינסטלציה בקרוונים כדי לקדם את פניה של העלייה הגדולה. ה"רנו" סיימה את חייה בתאונה במוצ"ש חורפי וגשום פה בעמק, כשמדבקת העסק מתנוססת עליה, ואחד מתלמידי סיפר לי למחרת כי חשש שאני הטוטאל-לוס, ולא היא.

New Doc 2018-02-12 (2)_2_1024x873

היה לסבא טעם מצוין במכוניות, וגם כסף לרכוש אותן, קדם לכך סקר מעמיק והרבה כוונה. עוד נהניתי מ"טויוטה" כחולה אחת שלו. ואפילו כיום, כעשר שנים לאחר מותו, אני עוד נהנית מהאוטו הכמעט חדש שהשאיר אחריו, ומודה לו בלב על כך, ומברכת את האוטו באריכות ימים. היו לסבא מעט דרישות מהמכוניות שלו, המרכזיות שבהן היו : סטיישין עם דלת חמישית, כדי שהכלב יוכל להתמקם ברווחה מאחור, ונקיות, מאוד נקיות!  גם כאן, עשה הכל בעצמו וברצינות יתרה. היה לו אוסף סמרטוטים מיוחדים לניקוי, חלקם מעור צבי. חומרי ניקוי מיוחדים, טכניקות ניקוי מיוחדות. אנחנו היינו צריכים להקפיד בעיקר לא ללכלך. לזוג צעיר זה לא נורא מסובך, אבל להורים עם תינוקת שהדבר היחידי שמרגיע אותה בנסיעה ארוכה מטבעון לירושלים, זה רק "במבה", זה קצת יותר מסובך. אני חוששת שלו היה פוגש היום את האוטו שלי-שלו…היו לו כמה מילים להגיד…

אבל הנה מצטלבים הסיפורים. היינו חיילים, קיבלנו רגילה, אפילו באותו זמן, נורא רצינו לרדת לסיני, מעין "טיול פרידה מסיני". היו רק שתי בעיות, חברי, בעלי לימים, היה צריך לחזור ברביעי לקראת ערב לצבא, כי תמיד יש משהו נורא חשוב, והבעייתית עוד יותר, כקיבוצניקים צעירים, לא ממש היה לנו רכב, בטח לא כזה שיאפשר שגם נספיק למצות את סיני וגם לחזור בזמן.

סבא ג'רלד, שכבר התגורר בטבעון, בנדיבותו,  הציע לנו לקחת את ה"רנו "12 שלו. ידענו שעם כל הכיף וההקלה, אנחנו הולכים לשלם מחיר יקר:

א. נצטרך לזכור להודות על כך כל חיינו-ולזה היינו מוכנים.

ב. והיא הקשה יותר-נצטרך לשמור על האוטו בסטנדרטי הניקיון שלו, פן יבולע לו ולנו.

אם יש עוד משהו שלמדנו מסבא, זה את המשפט המתורגם מאנגלית "קבצנים לא בררנים". לקחנו את האוטו ויצאנו לדרך.

New Doc 2018-02-12 (2)_3_966x1024

הדור ש"ידע את סיני" יודע מה זה אומר לרדת לסיני, להעמיס את הבגאז' בכל טוב מהאקונומיה של הקיבוץ-פירות ירקות ומעט שימורים, מים, גזייה, שקי שינה,  מעט בגדים, בגד ים, ויאללה לדרך. סיני של אז היתה חלומית. מרחבים אין סופיים של חול וחוף, שקט שלווה וביטחון, באמת מה צריך יותר?  צריך, היינו מאוד צריכים להקפיד שהאוטו לא יתלכלך בחול. ברור היה שננקה אותו כהלכה שנחזור, אבל מרוב חשש, לא היתה כניסה שלנו לאוטו, שלא ניגבנו שוב ושוב את כפות הרגליים מהחול, מנערים ומטאטאים, ועושים פו….מניחים מגבות יבשות על המושבים, מקפידים על נהיגה זהירה ובטוחה, שלא יצטבר חול בג'נטים, או חלילה איזו דפיקה קלה. כי במקרה שלנו, דפיקה קטנה, זה לא דפיקה קלה בכנף…בקיצור הבנתם…

New Doc 2018-02-12 (2)_4_993x1024

בלילה האחרון, ישנו על החוף בנועייבה או דהב או טאבה  (כמה כיף לגלגל את המילים על הלשון) מתוך כוונה לקום עם אור ראשון, ולעשות את הדרך הארוכה צפונה. באמצע החושך הגדול של הלילה התעוררנו לתחושה של אויר חם על הפנים, והבנו שיש מישהו מעלינו. לא בדואים היו אלו, אלא גמלים. מילא שניסו לרחרח או לאכול אותנו, אבל המחשבה שאולי הם היו רוצים לאכול את הרנו….

בני דורי בטח נזכרים עכשיו באגדות שסופרו על הגמלים שאכלו סוסיתות (היתה פעם מכונית כזו שנקראה "סוסיתא" שהיתה עשויה מ"פיברגלאס" ) או "רום כרמלים". ידענו שהרנו עמיד, ובכל זאת, רק חסר לנו איזה ביס מגמל, לקראת ההחזרה מחר. כל זה ,בשילוב האדרנלין גרם לנו לקום, להתארגן, לנער הכל יפה יפה ועוד קצת ליתר ביטחון ונסענו לאורך כל הלילה, מחפשים תחנת דלק פתוחה לאורך הערבה וים המלח, ומגיעים לבסוף ומתדלקים ביריחו, ומגלים עוד יתרון של הרנו ההוא, הקיבולת של מיכל הדלק ויכולתו לשתות כמו גמל.

היה לנו חדר קטן וצנוע ברום הקיבוץ, ב"מקומרים". ה"מקומרים"-מבנה דו קומתי, עם שתי שורות של חמישה חדרים בכל קומה, עם קימור נאה בכניסה. אל המבנה, בריכת השחייה, ומבנה בית הספר היסודי הובילה  דרך נעימה וציורית בתוך היער. מעלינו לא היה כלום, למעט יער בלפור, ובית הספר, ועגלת האשפה הנגררת של בית הספר, אבל אליה עוד נגיע, או ליתר דיוק, היא תגיע אלינו… ואולי שוב בשביל הצעירים, לא כל המבנה היה שלנו, לנו היה חדר אחד, עם שירותים זעירים, מטבחון צנוע, מיטה, חדר אורחים, חדר עבודה, שולחן כתיבה, ספריה, חדר טלויזיה, חדר ארונות,  12 מטר שהפכו לביתנו לאחר שנישאנו ,ושירתו אותנו כמעט עד שהפכנו להורים.

אז הגענו חזרה הביתה, נושמים נשימת אכזבה שנגמרה החופשה וחוזרים לצבא, ובה בעת נשימת הקלה ושמחה, שהנה, הגענו הביתה בשלום, ובעיקר שהבאנו את האוטו בשלום. מוציאים, מנערים, מטאטאים, שוטפים, הכל ממש כמו שצריך (לפחות לפי הסטנדרטים שלנו, שמנסים להתאים במשהו לסטנדרטים של אבא) נשאר רק עוד הדילוג לטבעון להחזיר את האוטו, אבל זה כבר בעמק, אז מה כבר יכול לקרות?

New Doc 2018-02-12 (2)_5_860x1024

ואז…בעודי עומדת בחדר, מגהצת את המדים, ומבינה שסיני נגמר, ואנחנו במציאות, אני שומעת רעש שנדמה לי כסלעים מתגלגלים בעוצמה. בום..בום..בום…ועוד בום. מאחר שהאדמה לא זזה, לרגע חשבתי שזה בגלל הלילה חסר השינה, או הגמלים, אבל אין גמלים בגניגר…כיביתי את המגהץ, רצתי החוצה, והצלחתי לראות את עגלת האשפה הגדולה של בית הספר, שכנראה לא הונחה נכון על מקומה, מתגלגלת לה מהרחבה מעל, על המדרון, כמו בסרט מצוייר רע, עוד גלגול, ועוד גלגול,  ועוד אחד, ונעצרת כעשרה ס"מ מהאוטו, ואז..נותנת את אקורד הסיום, טראח על הדלת של האוטו, ונותנת לה קימוט.

הסברתי לכם כבר, ככה זה, מכתוב זה מכתוב! לך תספר לסבא שאחרי כל מה שעשינו כדי לשמור על האוטו בסיני, את הקימוט הוא קיבל פה בבית.

אתם יודעים, פח זה רק פח. אנחנו חזרנו לצבא, והאוטו לפחח. וכאמור, הוא ליווה אותנו כך או אחרת שנים רבות וטובות. סבא כבר עשר שנים איננו, האוטו גם הלך בדרך כל אוטו, סיני בטח לא מה שהיתה פעם, וכנראה גם אנחנו…אבל הסיפור נשאר! תזהרו בדרכים….או מגמלים…או מפחים!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.