הבלוג של זאתי מהפרברים

זאתי מהפרברים

עומדת בפקקים, מסיעה לחוגים, פולה כינים, מטפחת הפרעת אכילה. מנסה לכתוב, מחפשת משמעות, מחפשת אהבה.

עדכונים:

פוסטים: 52

החל ממרץ 2013

עד גיל תשעים סבתא לאה עדרה בגינה והאכילה חתולים. סבא התלונן שהיא אוהבת את הצמחים והחתולים יותר ממנו. החתולים והצמחים החזירו לה אהבה. חתולי זבל מגונדרים התהלכו בגינה המטופחת, שבאביב כוסתה בשכבת צבע כתומה-צהובה, ונראתה כמו ציור של ואן גוך, בהנחה שהוא היה מצייר כובעי נזיר.

באביב שעבר רציתי להתקשט בערוגה משלי. כמו הערוגות של סבתא. כמו הערוגה על האי תנועה שבכניסה למרכז הספורט, שמתפוצצת מפריחה של כובעי נזיר. במשתלה אמרו לי שאת כובע הנזיר זורעים בין סוף אוקטובר לתחילת נובמבר. כל הקיץ פינטזתי איך אכה בטוריה,  אשקה במשפך, אנכש עשבים ואשיל קילוגרמים.

בנובמבר נזרעו הזרעים. בדצמבר ירדו הגשמים, ובינואר כשבצבצו העלעלים הראשונים, שמחו הגננים. חיי כעובדת אדמה הושפעו ישירות מאיתני הטבע. הברד היכה פעמיים ואחריו הגיעה הקרה ואני אמדתי את הנזקים בחשש. עם הזמן העלווה התפשטה והעלים צמחו לקוטר של 8 ס”מ. ויום אחד אחרי שיעור יוגה בערוגה של מרכז הספורט ראיתי כובע כתום. האביב הגיע!  חיכיתי לאות מהגינה שלי, בדקתי אם יש  ניצנים. תהיתי, אולי אין  שמש ישירה ולא תהיה פריחה?  ניסיתי להשקיט את הקולות התבוסתניים שבתוכי. ובזמן הזה בערוגה של מרכז הספורט פרחו – כמו להכעיס – כבר שבעה פרחים. נמלאתי דאגה. כל שיעור יוגה הביא עימו פרח נוסף ותסכול נוסף. בשבת בדקתי שוב את זוויות השמש וכמות החשיפה. נשמתי, חשבתי חיובי, הרי לא ממש יתכן שכל 30 הזרעים שזרעתי דפוקים! נשמתי שוב.

הבוקר פתחתי את הדלת, ותראו:

עוד מהבלוג של זאתי מהפרברים

הודעה נמסרה למשפחה

ותתפלאי איך זה שהשמש ממשיכה לזרוח כל בוקר ובאוטו יגמר המצבר והווישר הימני ימשיך לחרוק ומה לעזאזל את אמורה לעשות עם כל הבגדים האלה שלו? שחלקם עוד שוכבים בסלסלה של הכביסה המלוכלכת ולא היה לך אומץ לכבס, כי הריח...