הבלוג של זהרה לוין-מטפלת הוליסטית בשיטת מוח אחד

zohara3as1

שלום, שמי זהרה ואני מטפלת בשיטת מוח אחד. אני אימא לשלוש עלמות, אשתו של, גרה בבאר טוביה ומחוברת אל האדמה בגופי ונשמתי. אל תהליך העבודה שלנו אני מוזגת את אהבתי לאדם את ניסיון החיים והידע הרב שאספתי עם השנים. שיטת מוח אחד... +עוד

שלום, שמי זהרה ואני מטפלת בשיטת מוח אחד. אני אימא לשלוש עלמות, אשתו של, גרה בבאר טוביה ומחוברת אל האדמה בגופי ונשמתי. אל תהליך העבודה שלנו אני מוזגת את אהבתי לאדם את ניסיון החיים והידע הרב שאספתי עם השנים. שיטת מוח אחד רואה את האדם כישות הוליסטית הפועלת בסינרגיה של גוף נפש. בעזרת השיטה אני אלווה אתכם למקום בו תוכלו לממש את הפוטנציאל הטמון בכם, לשחרר את הדפוס שהגביל אותנו ולהחזיר לעצמנו את יכולת הבחירה ממקום מאוזן ולא שיפוטי. אם אתם נמצאים במקום של הלא - ביחד נצעד אל הכן, אל הרצוי לכם, אל המקום בו את/ה תנהל את חייך. ביחד נלמד לנוע מהמקום המצוי אל המקום הרצוי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מיולי 2016

על חדרים וחללים (הבית של יעקב ורבקה שפר)

   מה היה קודם החלל או המבנה? תפיסת עולם זו  הוצגה בפני כסטודנטית לעיצוב פנים. האם אנו רואים את המבנה השלם? או רואים את התפקוד שלו?  באותם ימים לפני 3 עשורים תפיסת העולם הייתה כי אנו רואים את התוכן ותפקידנו לעוטפו בלבנים. היום שאלה  זאת נשמעת לי קצת יהירה ושייכת לדור שחשב או ,או. היום אנחנו כבר חושבים גם וגם. את בית סבי וסבתי עיצב הצורך ואת החדרים עיצבו החללים של  המשפחה . הם היו שם אתנו ממוסגרים בתמונות, דחוקים בפינות מגרה חשוכות ,כשנשאלתי אז במכללה מה אני חושבת, מיד עניתי כי החלל מעצב את החדר. רק הם, המורים שלי לא הבינו למה כוונתי, אני כבר ידעתי שהחלל נמצא שם קודם.

ביתם ,כמו הרבה בתים בבאר טוביה ידע להתכווץ ולהתרחב בהתאם לצורך כמו לב ענק שמתמלא בחיים ומזין את כול אותם שנעקרו מביתם ובשארית כוחם הגיעו הנה. כל ילדי העליות כבר הקימו להם בית ומשפחה אך עדין הגיעו בשבתות לביקור כשהורי מקבלים אותם בשמחה. מכוון שהבית רגיל היה להתרחב, קיבל הוא אז את העלייה מרוסיה מחד ובני הדודים שהגיעו לכול חופשת הקיץ מאידך. עם הבית הוא הלב והלב הוא קידוד בסלילי הDNA ,בקוד שלנו לא הופיעה המיל -שלי Mine וההטיות גם הן התבלבלו כי שלי תמיד היה גם שלך, רק כך יכולה אני להסביר את יכולת תושבי הבית לארח.

להבדיל מהגוף בו הלב וארבעת חדריו הם המרכז ,בבית זה לא היה חדר מרכזי חשוב יותר מהאחרים כי פה פעם לב סוציאליסטי ,בו כל החדרים שווים עם קירות גמישים היכולים לשנות את ייעודם בהתאם לדיירים ולתקופה .רק תמונות המתים נשארו מונחות על אותה כוננית ,תחת אותה מפית סרוגה, במסגרות אפורות המזכירות את הקלות הבלתי נתפסת של המוות.

 לכל משפחה בבאר טוביה של אז ,היה סיפור על סבל ואובדן, לכל אחד היה “אוסף” מתים מעין תחרות סמויה : שלמי שיש יותר הוא המנצח. היו ימים שחשבתי לעצמי, למה לנו יש כל כך מעט? זה לא עצוב מספיק ,אחר כך חשבתי אולי לא חשוב כמות המייתים שלנו אלא איך הם מתו וכמה זה עצוב. העיסוק הזה עם המתים היה כמו נהר תת קרקעי או עורק ניסתר מתחת לבית שמרגישים אותו אך לא יודעים כמה עמוק הוא.

העצב הכאב הזיכרון של אלו שנשארו שם היה חלק מהם ,חלק שלא דיברו עליו, זה היה טאבו בבית זה. לפעמים היה סבא מספר על אימא שלו ,לנה, איזו אישה יפה היא הייתה ועל אביו, ישראל, שהיה מגיע רק בפסח הביתה יושב ליד השולחן …..הסיפור  היה נפסק באנחה וסבא אמר:” נו שויין”  וממשיך לאכול. המתים שלהם היו כל כך כבדים עד כי לפעמים סבתא ריבקה שלי לא הצליחה לצאת מהמיטה ובלהה שטופר הגיסה הייתה מניחה לה קומפרסים על המצח מחרדל וחומץ להוריד את החום ולגרש את המתים.

ערב אחד עמדתי ליד המראה בחדר של סבא וסבתא שם היה ארון גדול עם מראה אחת ויחידה והתאמנתי איך לבכות בלי קול רק עם דמעות ובדקתי, האם העיניים מספיק אדומות? האם רואים שאני ממש אבל ממש עצובה וזה אומר כי המת שעתה נקבר היה מאד קרוב אלי ? רק בשעות בהם סבא וסבתא עבדו יכולתי להתגנב אל החדר שלהם שהיה ספרטני, פשוט, צנוע ושימושי   היו בו שני חלונות שתפקידם העיקרי היה  לשמש כמדפים לאוורור המצעים בבוקר .הרשתות נגד הזבובים ,תמיד היו קרועות תריסי העץ לא באמת החשיכו את החדר והמנצ’יקים -מחזיקי התריס שאצלנו זה היה גבר עם כובע כבר מיזמן החלדו ושמטו ראשם ,אולי היו הם חיילי המשמר לכל המתים שלנו ולכן הרכינו ראש?

למיטה הזוגית היו כמה תפקידים, לישון ,להתפיח את בצק השמרים בימי חמישי בערב ולפעמים גם שמשה כמגרש המשחקים שלנו.  מול המיטה עמד ארגז מצעים שאחסן את מצעי הפוך בקיץ וכנראה גם מקום מסתור לסרוויזים שקיבלנו כי סבתא רבקה לא הצליחה להתאושש מאחד הפוגרומים ותמיד אבל תמיד החביאה מתנות וחפצים יקריי ערך במקומות מסתור ברחבי הבית .לאחר מותה מצאנו חפיסות שוקולד שהפכו לאבק חבויות עמוק ,עמוק בין בגדים ונעליים היא הייתה אוגרת ושומרת אותם לימי מחסור. אימא הייתה כועסת עליה ושואלת: למה החבאת את הכוסות האלו? מה כבר יש לך לעשות איתם? למי את שומרת את זה? סבתא הייתה מרכינה ראש ממלמלת משהו באידיש והולכת, נו מה היא יכלה להגיד לה לצברית תכולת עין זו שכבר הפילה מטוס וכמעט פוצצה גשר שעוד מעט יגיעו הקוזקים ושוב יעלו באש את הבית וכל המחביא היטב את הזהב והסירים מצליח לשרוד? ושרק בזכות כישרון זה הצליחה היא להימלט מהגורל האכזר שהרג את בעלה הראשון ובנה התינוק בן השנה? סוד זה הוסתר כל כך עמוק בין סרוויזים ופוך שרק לאחר מותה גילנו בארון את המכתב מהרב המודיע כי פייגה ריבקה היא אלמנתו של בורודין ואת תעודת הפטירה של התינוק.

 הארון ששתינו אנו מצאנו בו שימושים נוספים אני להתבוננות נפשית והיא מערה להסתתר בה ,היה גבוה, עמוק ומלא תאים ומגירות. סבא שלי שהיה נגר אומן בנה אותו מעץ מלא בולי מסמרים. ארון שהגיע עד התקרה. למעלה אוכסנו בגדי החורף או הקיץ באמצע בגדי העונה ובתחתית מגירות לנעליים שעם השנים העץ תפח ולא יכולנו לפתוח אותן, להזכירכם שחלק זה בבית נבנה ללא יסודות והמרצפות בגוון הדבש רקדו ופזזו מעלה ומטה בהתאם לעונות השנה וכמות הגשם. ארון זה חלק קיר עם המטבח חדר מול חדר פתח מול פתח ומדוע פתח אני אומרת? כי לא רשום בזיכרונותיי שדלת חדרם הייתה אי פעם סגורה יעילות אמרנו כי מיד שקמים מתחילים לעבוד ואצל סבתא זה היה למטבח ואחר כך לחצר. צריך לבשל לסבא את הקפה עם החלב  בפענדאלע (סיר קטנטן) על הפתילייה  למרות שהיה כבר כיריים לגז ,לפעמים הצטרפה איזו פרוסת לחם מרוחה בריבה או שאריו עוגת שמרים מעופשת ממשפחת “חבל לזרוק”. סבא יצא לחליבה וסבתא להגמעת העגלים .על השמלה היא לבשה חלוק בלויי דהוי וקרוע ,ככה הייתה צועדת אל החצר ובסיום עבודתה הייתה שבה היא אל המטבח להכין את ארוחת הבוקר: דייסת קוואקר בחלב שעד היום אמיר ואני לא מסוגלים להריח דייסה זו ,ירקות חתוכים גס עם מלח ושמן וביצה רכה.

סבא היה נכנס מהרפת לא לפני שרחץ אתפלג  גופו העליון בברז בחצר זה שעמד ליד ה “בית כיסא” הוא היה אוסף מים בכפות הידיים ומניפן אל על ובמכה חזקה  הורידם על הגב, באלכסון והוסיף מוזיקת רקע ,איזה שיר לכת מצבאו של הצאר ניקולאי השלישי. ככה מבלי להתנגב הלך רטוב עד פינת האוכל ,סבא שלי שהגיע מרזבילוב נהג להתרחץ בנהר הקפוא כדי לחסן את גופו ואולי ברז מטפטף זה הזכיר לו את יערות האשור ,הקרח שנישבר והנערות המצחקקות למראה גופו. הוא היה מספר לנו על הצחוק הזה בתמימות ואומר הן היו אווזות טיפשות הגוייות הללו אומר ולוגם תה עם לימון ברעש מחריש אוזניים ,לוגם כלומר שופך את התה מהכוס אל הצלחת וממנה שואב ממרחק מה את התה .

הסתיימה הארוחה היה סבא מקפל על כיסא העץ את אחת מרגליו מעביר דף בעיתון דבר ומקלל קצת ברוסית מתחת לשפמו איזה פסקוניאק לעבר ההוא מהעיתון המפמ”ניק הזה או המפא”יניק או סתם גורנישט וויכוח לוהט יותר מהתה התחיל בין אבא שלי וסבא תוך קריאות שה ,שה ,שה ,שה ,שה שסבתא ריבקה הוסיפה. בערב היה מתיישב סבא ליד הרדיו ההוא עם הבד וכפתורי השנהב ומקשיב לחדשות.

בצמידות לפינת האוכל וחדר השינה היה “החדר של שמוליק” חדר אורחים זה, היה שאריות זיכרון לטרקליני האצולה שנחקקו בזיכרונם בלבד, זה החדר בו היה אמור להיות פסנתר כנף, ספרייה ענקית ספות לרוב עליהן ישבו הגבירות והאדונים וניהלו שיחות ,האזינו לשופן ולגמו שנאפס בכוסיות , מה שנותר מטרקלין זה הוא ארון ספרים קטן, כוננית שדלתותיה נמשחו בלכה מיטה ושולחן עגול עם 4 שרפרפים שאת כולם בנה סבא במו ידיו. אל חדר זה אסור היה להיכנס ,רק לאורחים או לשמוליק שיחזור מהצבא וכשאומרים לילדים אסור זאת פקודה ברורה להיכנס ולברר מה הסתירו שם? איזה סוד גדול מתחבא שם? הסוד הזה עמד על הכוננית בין שני פמוטים בתוך מסגרת אפורה ,פנים של אישה צעירה ,יפה כמו התמונות של פעם הפנים בפרופיל, הגבות משורטטות ורמז לחיוך נמצא בזווית הפה. מי היא הייתה נודע לי רק לאחר שנים שכבר הייתי ממש גדולה, זאת הייתה אשתו הראשונה של סבא שלי, היום מותר לי להתריס כנגד העוולה שנעשתה ,סבתא קברה את בעלה עמוק ,עמוק בין סרוויזים ופוך והוא היה מניח מדי פעם שושנה ליד התמונה. בתוך כוננית זו נשמרו כלי זכוכית עדינים, מפות רקומות ומסמכים, האם היו תמונות על הקירות? לא זכור לי .בכלל המנהג הזה לקשט את הקירות בתמונות אומנות הגיע מאוחר יותר עד אז אם הייתה תמונה היא הייתה של אדם או משפחה שאינם עוד או ווילון רב תפארת התלוי על “הקרניז” מוחזק בווים בעלי גלגיליות הנוסעים על מסילה ובסוף ,באמרה (שולי הבד) מושחלים משקולות קטנטנות ,כשנזכרת אני בסיוט יום כביסת הווילונות בו גויסו כל בני הבית, סולם, משמנת, קערה לווים וקערה נפרדת לשרשרת המשקולות,  חושבת אני שבהחלט בחירה נכונה הייתה לתלות את המתים על הקירות כי מהם היה צריך רק לנגב את האבק.

 אל חדר זה החדר של שמוליק הוסיפו לימים עוד כמה חדרים למשפחה שגדלה, חדר ילדים, מקלחת ושירותים והסלון עם המטבחון ששימש גם חדר שינה.

חדר הילדים שלנו שהיה בעבר יחידת הדיור של מוטי ויהודית ולאחר מכן שלנו הילדים. שלושה ילדים בחדר עם ארון ובמרכז שטיח בו שיחקנו. אז זה היה תקין ששלושה ילדים בני 11 ,9 ,6 ישחקו ויחיו באותו חדר .האם רבנו? אני מניחה שכן ,אימא הייתה נוהגת להקריא לנו כל לילה סיפור לפני השינה סיפור שכולנו שמענו ולדעתה התאים לכל הגילאים, בעיקר אהבתי את פלוטו הכלב מקיבוץ מגידו (לאה גולדברג) ואת אילת עם שמשיה כחלחלת של קדיה מולודובסקי,הוכרחנו לקרוא את “היער השיכור -של גראלד דארל” ,ילדי רב החובל גראנט של ז’ול ווארן וכמובן לבונגלו מלך זולו, אמירי שהיה אלוף הספרים שהמשיך לקרוא בהתלהבות את ספריו של קארל מאי- וינטו, ויד הנפץ והמשיך ל”פנג הלבן של ג’ק לונדון .

בהגיעי לכיתה ב’ או ג’ מצאו לנכון הורי לקנות לי שולחן כתיבה מפורמייקה ,זה היה בנראה הרהיט הראשון בבית שסבא לא בנה, בחירה קשה הייתה זו. רהיט שיהיה גם יפה- בואו רגע נעצור ונדגיש מדוע מילה זו לא הייתה שגורה אז בפינו- יפה, להיות יפה זה מילה נרדפת לבטלנית. בביתנו משמעות צמד המילים – אישה יפה היא אישה חרוצה “בערייע” ואישה יפה שגם מתאפרת הייתה……(הנייר לא  מרשה להעלותה בכתב). המושגים יופי, עיצוב, מתאים ,לא היו בלקסיקון שלנו, הם לא היו חלק ממלחמת ההישרדות של בית סבא .ידעתי לתת שם לכל כלי העבודה שלו כמו מקצוע, מסור, מקדחה ידנית ,נייר זכוכית, פוליטורה, להבדיל בין עץ אורן לאגוז או דובדבן להשחיז סכין בגלגלת האבן שהדליקה את דמיוני עם כל השרפים שעפו ובמזל רב לא הצתתי את המתבן שהיה חלק מהנגרייה ורק הצלחתי לנעוץ שן של קלשון ברגלי. יפה של אז זה פרקטי ופרקטי זה רהיט לכל החיים ורהיט לכל החיים חייב להיות -ניחשתם נכון -כבד, אז שולחן הכתיבה הראשון שלי היה מעץ מלא מצופה פורמייקה בעל 3 מגרות ללא מנעול לכן דאגתי להקפיד שביומני הזכרונות בהן כתבתי את הסודות שלי יהיה מנעול קטנטן בצורת לב עם מפתח כי צריך אדם פינה קטנה שתהיה רק שלו….”על החלון ישבתי וזיכרון ל……(השם היה נכתב בפינה שקופלה) פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון” הנועזות בעם היו גם מציירות לב עם חץ בצבע אדום או מייבשות את החרצית ממנה נתלשו העלים- אוהב אותי/ לא אוהב אותי…. במגרה התחתונה נשמרו האוספים שלנו: מפיות, זהבים (אריזות שוקולד שהוחלקו),בולים במלעיל היה רק לחכמים, ולנו היה אוסף פרחים מיובשים ,אלבום בעל דפי קרטון עבים עם בורג בהם היינו מניחים את הפרחים לייבוש ואחר כך היינו צריכים לזהותם, הישרדות כבר אמרנו? אבא אהב את הטבע וחשב שעלינו לדעת בעל פה את שמות הפרחים והציפורים, תודה לך אבא שעד היום יודעת אני להבדיל בין ברקן לגדילן .כמה זמן באמת הכנתי שיעורים ליד השולחן? כנראה שמעט כי המילה לקויות למידה לא הייתה ידועה וכל לקויי הלמידה התחלקו לטיפשים, בטלנים ולכאלה שההורים עזרו להם בשעורי הבית ליד השולחן בארוחת הערב כך שמבינים אתם ששולחן “יפה” זה היה שומם ואחר כך שימש לתחביבו של אבא -אקווריום.

 

גלשנו עם שולחן שעורי הבית שלי אל החדר האחרון ,הסלון ביום וחדר השינה של הורי בלילה ,אני בטוחה כי עכשיו  אתם מבינים את המושג- גמישות. גרנו יחד עם סבא וסבתא שלי , בחופשות היו מגיעות בנות הדודה מחיפה נורית ותחיה ,בשנות השבעים הגיעו הקרובים מרוסיה עם הנכד זיימה ששמו שונה לאורן ששוכנו בחדר של שמוליק לחצי שנה .בכלל כשאורחים היו מגיעים לישון, שמיכות היו נפרשות על רצפה עוד עגבנייה הייתה נפרסת והעולם ממשיך כמנהגו. בסלון זה ,הספה הייתה בצורת רייש ובלילה הופכת למיטה זוגית שלמראשותיה עמד הטייפ.

זוכרים את ההסבר למילה יפה ?אז גם טייפ זה היה כבד, כל כך כבד שנדרשו, 3 גברים להעבירו אל עליית הגג בביתנו החדש. הטייפ שכן בארגז מעץ מהגוני ,נו מה לעשות, אני נכדה של נגר, עץ כהה בעל סיבים צפופים ולכן כבד היה. הורי והחבר’ה שלהם היו מתאספים ליד הטייפ ומקליטים את עצמם שרים .על טייפ זה גם הוקלטו תכניות חשובות מהרדיו היכן הוא היום? אנחנו לא יודעים.

היכולת שלהם לחיות  שבעה איש בבית עם מקלחת אחת לאכול יחד 3 ארוחות ביום שאת חלקם סבתא מבשלת לארח את החבר’ה בסלון ואחר כך להפכו לחדר שינה ובבוקר מוקדם לפני שכולם קמים שוב להחזירו ל”סלון” איננה מובנת. ספרנו את החדרים והעליות ונותר לנו עכשיו להתבונן בכניסה הראשית. בהתחלה זאת הייתה רק דלת אחר כך הוסיפו גגון ומדרכה, בואו נהיה זהירים עם המילה מדרכה, מדרכה של אז יכולה הייתה להיות שביל אבנים, שביל כורכר, שביל שדרכו עליו ואדמתו ניתהדקה והעשירים הביאו מרצפות בטון. אצלנו היה שילוב בין מספר  מרצפות בטון ולאחריהן שביל טבעי שבחורף התמלא בשלוליות.

במקום גגון בנה סבא בחזית הבית , מרפסת בו יוכלו להניח במדף המכוסה בווילון את המגפיים, הנעליים וכל חפץ שיצא מכלל שימוש אבל “חבל לזרוק”. מול המרפסת עמד ספסל עץ צבוע  בצהוב בו היה יושב סבא שלי בשנים בהם כבר לא חלב את הפרות רק היה מאכיל את העגלים והסוסה סתווה. על ספסל זה נחרט הביטוי האלמותי בו אומר סבא לחיימקה שפר :פרופייסורים ודוקטויירים ועוד כל מני גורנישטים כאלה כבר יש לנו מספיק תחזור למשק ואל תלמד במכון ויצמן. בית מדרש נעוריו היה סמל לגלותיות ,היה סמל להכחדה וכל שעשה מיום שעזב את בית המדרש היה לדבוק בעבודת כפיים ואחר כך לקדש את האדמה .לא יכול היה סבא שלי להכיל את הלחם והתורה גם יחד .סבא שהפר את הוראות אביו וירד מהאוניה בפלשתינה במקום להמשיך לאוסטרליה חשב כי חלומו הוא חלום קולקטיבי ,”איכרי כל העולם יתאחדו”. סבא שמכר את ההר שקנה בחיפה על מנת שבניו ונכדיו לא יתפתו לחזור אל העיר וחשב ,שבמדינת ישראל יגדל דור חדש של חקלאים יהודים ציונים עובדי אדמה הדבקים באדמתם ובחזונם, כי האדמה מקודשת ועובדיה הם הכוהנים והלוויים .גם ביום בו נפל נכדו ,אביק לא קילל את האדמה הזו ורק אמר לחברים של אביק (ששנה אחרת גם הם נהרגו) נו, תהיו חזקים ויחד עם סבתא רבקה שקעו לשכחה גדולה .זכה סבא לסיים את חייו כפי שרצה ,עם סגרת דובק ביד בביתו בבאר טוביה שלו.

 

 

עוד מהבלוג של זהרה לוין-מטפלת הוליסטית בשיטת מוח אחד

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years

פרורי לחם

פרורי לחם אדם הולך הביתה-סיפרו של -יורם עשת אלקלעי עמ' 243 "כבר מקצה הרחוב אני מבחין באימי העומדת בשער כאילו לא משה משם מאז הייתי מגיע לחופשות מהצבא, "שמואל הם באו" היא קוראת כאשר אנחנו חונים מול הבית. שאאאלום קורא אבא כמו...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

החופש הגדול /זהרה לוין-מטפלת במוח אחד

החופש הגדול /זהרה לוין-מטפלת במוח אחד המילה חופש מעלה בדמיוננו גלי ים, ספר טוב או טיול מאתגר להרים, מה קורה כשאנו משבצים בתוך המשוואה את הילדים שלנו? האם החופשה תהיה רק...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה