הבלוג של טל בר

זמן לנשום

יועצת ארגונית ומאמנת אישית להפחתת לחצים ושחיקה ושיפור ביצועים. מלווה אנשים ומנהלים בתהליכי שינוי מעל 20 שנה, ונחושה בדעתי לתרום למאמץ הכללי למען חיים שפויים, שמחים ומספקים יותר. בבלוג תמצאו את העקרונות והכלים הטובים... +עוד

יועצת ארגונית ומאמנת אישית להפחתת לחצים ושחיקה ושיפור ביצועים. מלווה אנשים ומנהלים בתהליכי שינוי מעל 20 שנה, ונחושה בדעתי לתרום למאמץ הכללי למען חיים שפויים, שמחים ומספקים יותר. בבלוג תמצאו את העקרונות והכלים הטובים והפרקטיים ביותר אותם למדתי, אספתי ופיתחתי במהלך השנים.

עדכונים:

פוסטים: 6

עוקבים: 6

החל ממאי 2014

על מה חשב יגאל יערן, מחנך כיתה יא’ מהרצליה, כשהחליט לקחת את תלמידיו בעיצומה של תקופת מבחנים עמוסה ולחוצה לטיול בן יומיים שמטרתו העיקרית היא לכייף ולהיות ביחד? ואיך זה רלוונטי לכולנו? כדי לברר את אלו ועוד נפגשתי איתו לראיון. יצאתי מהראיון מוקסמת עוד יותר מאשר הגעתי אליו, ומלאת מחשבות לגבי יישומים פרקטיים ושינויים נדרשים בחיי היומיום שלנו. הראיון המלא כאן. פוסט ראשון בסדרה.

26/04/2017

לפני הכל – גילוי נאות: יגאל יערן הוא המחנך של הבת שלי בשנתיים האחרונות.
כאמא, לא פעם אני מברכת על מזלנו הטוב, שזימן לנו מורה שהוא קודם כל אדם (מענטש), אידיאליסט ומחובר בכל נימי נשמתו למה שהוא עושה.
את הטיול שעומד במרכז הראיון יצא לי לחוות כצופה בזמן ההכנות, דרך תמונות ועדכונים של יגאל במהלך הטיול, ודרך הסיפורים של נועה כשחזרה.
אין לתאר את האושר שהוא גרם לנוער הזה, ואת האושר הצרוף בקבוצת הוואטסאפ של ההורים במהלך הטיול ואחריו – דברים כאלו טרם נראו במחוזותינו.

כאמא וכאשת מקצוע, חשבתי שיש בזה ערך לימודי גדול לכולנו בכל הגילאים, וכן לאנשי חינוך פורמאליים ולא פורמאליים, כמו הורים ומנהלים בארגונים, ולכן ביקשתי לראיון אותו. לשמחתי הוא הסכים מיד. הפספוס היחיד היה שלא צילמתי את החיוכים של שנינו לאורך כל השיחה – הוא, כי הוא נזכר במה שהיה, ואני כי זכיתי לעוד הצצה מפורטת לחוויה הזו (לא דבר של מה בכך כשמדובר בנוער בוגר), ולעולמו של מורה מיוחד.
אני מקווה שהטקסט, ששמרתי נאמן למקור, והתמונות מהטיול יעשו את העבודה.

מי אתה ומה אתה עושה?

אני בן 36, יליד ראשון לציון, מורה בתיכון “היובל” בהרצליה, רכז שכבת יא’, מחנך כיתת יא’ “נחשון”, מלמד תנ”ך, היסטוריה ואזרחות.
למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון במקרא ולתואר שני בהיסטוריה בתכנית “רביבים” – תכנית מצטיינים להכשרת מורים למקצועות היהדות.

איך הגעת להוראה ולמה?

החלום שלי היה להיות עיתונאי ועורך דין, אך בסופו של דבר מה שהכריע היה השירות הצבאי שלי.
אחרי ששירתתי כחייל קרבי, יצאתי לקורס קצינים ואחריו הפכתי למ”מ של חיילי מקא”מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), איתם עבדתי תקופה לא מבוטלת.
מרבית חיילי המקא”מ מגיעים מרקע של מצוקה, הזנחה, ניתוק חברתי וחשיפה מתמשכת למצבי סיכון. רבים מהם התקשו בעברם להשתלב ולשרוד במסגרות חינוכיות ותעסוקתיות. זו הייתה בשבילי חוויה מכוננת של לפגוש את ישראל האחרת, לפגוש את מה שלא פגשתי מימיי. אני מניח ששם נבט אצלי המקום של מעורבות חברתית: להיות מבואס ממה שקיים, ולנסות לתקן מציאות. אני מניח שזה בא משם.

עיתונאי, עורך-דין, ומורה – במסגרת כל אחד מהמקצועות האלו אתה יכול לתקן ולשנות, ההבדל ביניהם הוא רק המכשיר לשינוי. מה הכריע את הבחירה?

בדיעבד, אני יכול לומר שהמגע האנושי הוא כנראה שהכריע. העולם הזה שאתה יכול לדבר איתו, אתה יכול לפתח איתו דינמיקה דיאלוגית אחרת, שונה. זה לא טקסט שאתה כותב אותו, זה לא פרוטוקול משפטי, זה עולם של דיאלוג, שאתה רואה בו תהליך והתפתחות. אני בן אדם דיאלוגי.

מה חשוב לך בתור מורה/מחנך?

אני מורה כבר תשע שנים. התפיסה החינוכית שלי השתנתה ככל שהעמקתי במערכת בתפקידים שונים.
לצד המטען החשוב והנחוץ שמערכת החינוך מטעינה את הילדים, לצערי, היום אני תופס אותה, במובנים שונים, גם כסוג של בית כלא, ואותנו המורים אפילו כסוג של סוהרים, כשהתלמידים הם האסירים. זה מתבטא, קודם כל, בצורת המבנה הבטוני הגדול, המסורבל, שמדכא יצירתיות, מעוף ושחרור, וממשיך בחוסר הבחירה של התלמידים בהיבטים רבים שקשורים לבית הספר: החוק מחייב אותם ללמוד (עד כיתה י’), הם לא קובעים באיזו כיתה ילמדו, מה תהיה תכנית הלימודים שלהם, מי המורים שילמדו אותם, גם לא את התלבושת האחידה שלהם, לפעמים אפילו קובעים להם לצד מי ישבו בשיעורים וכן הלאה.
ברור לי שדורות של תלמידים עברו את מסכת אי הבחירה הזאת ויצאו “בשלום”, אבל מי קבע שמסורת חייבת להימשך באותו האופן?
לכן אני תופס את עצמי היום כמי שאמור ליצור, עד כמה שאפשר, מרחב של בחירה בתוך מרחב אי-החירות של התלמיד.
מעבר לזה, התלמידים הרי “שבויים” במערכת כשליש מהזמן שלהם, אז התפיסה שלי היא לאפשר להם בזמן הזה כמה שיותר צמיחה, התפתחות וחוויה טובה. כיף הוא לא מילת גנאי במושגים החינוכיים שלי.
כל זה, כמובן, לצד יצירת גבולות ברורים, שגם הם תנאי בסיסי להתפתחות.
כיתת “נחשון”, אותה אני מחנך עכשיו, היא כיתת מצויינות לתלמידים בעלי זיקה למקצועות מדעיים. הפרויקט מבוסס על מודל של יחידת תלפיות הצבאית ועיקרו פיתוח מיומנויות אישיות, כגון עבודת צוות, סקרנות, עבודת חקר, חשיבה על בעיות ומציאת פתרונות, לצד פיתוח התחום הערכי והאינטלקטואלי של התלמידים. למעשה, הבחירה בחינוך כיתת “נחשון” מאפשרת לי לממש את התפיסה החינוכית הזאת.
“נחשון” הוא מעין “אקס-טריטוריה” שבתוכה אני יכול להביא לביטוי את אותם ערכים שאני מאמין בהם.

אני ואתה חווינו ילדות/נערות אחרת מזו שהם חווים היום. בתור אחד שמבלה עם בני נוער שעות ארוכות ביום, היכן אתה מזהה הבדלים?

אם אני חושב על הנוער הממוצע של היום, בהכללה, ההבדל העיקרי הוא שחוויות הילדות שלנו היו יותר חברתיות מטבען. היום הם פחות חיים אנשים, ויותר חיים טכנולוגיה. הם אמנם יוצאים, מבלים, ונמצאים יחד, אבל הרבה פחות מאשר אנחנו בזמנו. אצלנו רוב הגירויים היו קשורים באנשים. אם כילד רציתי לשחק, ירדתי למטה כדי לשחק עם מישהו. כשאני שואל אותם היום מה הם עושים בשעות הפנאי – כמעט תמיד מעורב בזה מחשב כלשהו. גם כשהם משחקים עם חברים, זה עם המחשב. הם עושים הכל דרך הטכנולוגיה, ואיבדו הרבה מהממשק האנושי.
במובן הזה זה הבדל משמעותי, כי אנחנו למדנו לקרוא מצבים אנושיים ומצבים חברתיים, למדנו לתמרן בתוכם. ממה שאני רואה, דברים שקשורים למצבים חברתיים יותר קשים להם, מעייפים אותם, שוברים אותם. ברור שיש הבדלים בין ילדים, אבל אם אני צריך לבחור מאפיין ממוצע – אז ככלל, קשה להם יותר לקרוא אנשים.
אצלנו המציאות היומיומית הייתה יותר ורבאלית, עם מגע אנושי פנים אל פנים. אצלם אפילו השפה הפכה להיות מקוצרת – גם כשהם כותבים וגם פנים אל פנים.

ונעבור לעניין לשמו נתכנסנו: מה חשבת לעצמך, כשלקחת את הכיתה לטיול נוסף בן יומיים באמצע השנה, בתקופה כל-כך לחוצה, ועוד בשנה שידועה כשנה הקשה ביותר בתיכון? מה רצית להשיג בזה?

זה הגיע קודם כל מהרצון שלי לאפשר מרחב של צמיחה, כיף וחוויה טובה כחלק מהלימודים. אני חושב שרוב הדברים שאני עושה כמורה מגיעים משם. כמורה בכיתת “נחשון” נוצרה לי הזדמנות לעשות את זה.
תכנית “נחשון” מאפשרת לצאת לסמינרים לימודיים בני יומיים. עלות הסמינר היא כחצי מהתקציב השנתי של הפרויקט, ולכן בשנה שעברה ויתרתי עליו. העדפתי, בתקציב הזה, לאפשר לכיתה יותר סיורים והיכרות עם עולמות רבים, שונים ומגוונים, וכך היה. כשתלמידי הכיתה שמעו שכיתות “נחשון” בבתי ספר אחרים יצאו לסמינרים, הם ביקשו שהשנה נכלול סמינר בתכנית השנתית. שיקפתי להם את השיקולים שעמדו בבסיס הבחירה שלי, והם המשיכו להתעקש. החלטתי לזרום עם הבקשה שלהם לעשות משהו אחר, שונה, חווייתי, גיבושי, וזה עודד אצלי את הרצון הטבעי, שממילא יש לי, לעשות כזה דבר.

איך קבעתם את התכנית לטיול? לפי מה בחרתם את התכנים?

אני חייב להודות שבהתחלה עוד חשבתי להזמין מדריך, או לעשות טיול תחת קורת גג נושאית כמו “החברה הישראלית”, כדי “שיהיה איזשהו תוכן”.
מהר מאד הבנתי שיש להם מספיק תכנים במהלך השנה. לאורך כל השנה מכניסים להם עוד ועוד תכנים. פתאום נראה היה לי הכי טבעי לעשות טיול אחד שמה שמנחה אותו הוא רק כיף. פשוט כיף.

funbannersized

הקמנו צוות גיבוש, והתחלנו להריץ את הרעיון. חוץ מהעיקרון של הכיף, מה שבעיקר הנחה אותי היה לתת להם לבחור. רציתי שהם יהיו פעילים וייקחו אחריות על החוויה הזאת. הכל היה שקוף – מהן האפשרויות, מה התקציב הכולל, כמה כל דבר עולה. הם אלו שבחרו, עשו, תכננו, ארגנו, ואני הייתי על תקן סופרווייזר. היה ברור להם שהם רוצים לנסוע לצפון, אז חיפשתי בגוגל רעיונות לסדנאות כייפיות בצפון, והם בחרו מתוכם. המילה כיף עמדה כל הזמן באוויר, מה שהתברר כדבר טוב.

ספר מה עשיתם

נסענו לקיבוץ אפק לבית מלאכה ענתיקה כזה, כמו פעם. עשינו שם סדנת ריקוע בעור. זה איפשר להם לעשות מלאכת כפיים, שהם לא רגילים אליה. זה דרש מהם גם יצירתיות, כי הם לקחו חתיכות עור, הכינו מהן מוצרים שונים, ורקעו עליהם דברים יצירתיים משלהם. כל אחד מהם יצא עם שני פריטים שהוא עיצב והכין. רובם לא רגילים לעשות את זה ביומיום, בטח לא ביחד. לנו היו בבית הספר שיעורי מלאכה ונגרות, להם לא היו דברים כאלו. הם פשוט הולכים לקניון, רואים את המוצר המוגמר וקונים אותו. הם לגמרי נדלקו על זה. במקביל הם נכנסו לסדנת נפחות, הכניסו מתכת לתנור, ראו איך היא ניתכת, ואז יצרו ממנה צורות. הם נגנבו מזה. אחרי הכל, לא בכל יום יוצא להם לראות 1000 מעלות…

sadnasized

משם נסענו לשמורת עין אפק לטיול בטבע. תמיד חייב להיות טבע, לצאת למרחב פתוח.
במקום להביא מפעילים חיצוניים, החלטנו שכל צוות יפעיל את הכיתה בתורו. הם בחרו משחקים כייפיים כאלו, וכולם זרמו עם זה.
הדבר שהיה מדהים לראות, זה שתמיד בטיולים אם משחק לא מוצא חן בעיני מישהו או שהוא לא זורם עם משהו, הוא ישר פונה לסלולארי. וכאן, משחק אחרי משחק, כולם השתתפו. גם אלו שלפעמים לא זורמים.
זה היה הדבר שהכי יפה לראות. הם פשוט נהנו.

nature1sized

הבחירה שלי לעשות את הטיול במרץ הייתה מכוונת, כי במרץ הכל ירוק, ואני איש אביבי במהותי. ירוק זה הצבע שלי. כשהכל ירוק, זה עושה טוב לעיניים.
הם שיחקו, ודיברו כל הזמן אחד עם השני, הסתכלו על דגים בנחל שבשמורה, והיו מחוברים למה שקורה. לא היה צריך כלום מעבר לזה. טבע, ירוק, אוויר פתוח, כיף.
זה היה מדהים לראות את זה, כי בדרך-כלל בטיולים אתה רואה הרבה חבר’ה עסוקים בטלפון, ולא עסוקים במגע האישי שלהם אחד עם השני.

fields1sized

אחר כך הבאתי להם את העולם שלי, ועשינו פיתות על סאדג’ לארוחת צהריים. הכנו פיתות מבצק, וזה כיף, כי אתה מייצר משהו. כל אחד תלש לו חלק, הם נהנו, השתוללו עם הקמח, והכינו סלטים. היה כיף גדול רק מלהכין את האוכל בעצמנו.

powderingsized

sadgesized

אחרי הארוחה הם רק רצו להשתרע שם על הדשא, להתפרש בשמורה הפתוחה. באיזשהו שלב באו להגיד לי שהשמורה נסגרת ב-16:00, והם לא רצו ללכת.
הם עשו משחק אחרון, “פיסוקים”, ואפשר היה לראות איך הפתיחות ביניהם הלכה והתעצמה ככל שהשעות עברו. המשחק כולל ישיבה שהיא יותר אינטימית, כולם נבחרו, וכולם שיחקו וזרמו עם המשחק.
קרה להם משהו טוב. המקום הזה שזה רק את/ה והחבר’ה, בלי גירויים אחרים, עשה להם נורא טוב וחיבר ביניהם. בדיוק כמו שאנחנו ירדנו למטה לשכונה ושיחקנו “תיפסוני”.

pisukimsized

משם נסענו לישון בחאן “רוח גלילית” בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי. בעלת החאן כל-כך התרשמה מלפגוש חבורה של נערים/ות בלי טלפון.
גם את ארוחת הערב הכנו בעצמנו במקום להסתמך על שירותי החאן. שום דבר לא היה מובן מאליו, ולא הגיע אליהם מוכן.
זה לא שהגענו לחאן, וקיבלנו אוכל מקייטרינג, ואחר-כך הם היו עייפים, כמו שקורה בדרך-כלל בטיולים. הם עשו הכל בעצמם.
אפילו לקנות את המוצרים, כשהם מפעילים שיקול דעת ובוחרים בעצמם מה לקנות. בדרך מהשמורה לחאן עצרנו בסופר כדי לעשות קניות. הם עשו רשימה של מה שהם רוצים לבשל, עשו רשימת קניות, וקנו בעצמם את המצרכים.
היה מדהים לראות איך הם התחלקו בעצמם לצוותי עבודה, בצורה הכי טבעית ופשוטה. כל אחד מהם עשה משהו אחר, ואף אחד לא קיטר: אחד היה אחראי על המנגל, השני על הסלטים, אחר ערך את השולחן. הייתה עבודת צוות והיה להם כל-כך כיף. הם דיברו, ודיברו, ודיברו… הם פשוט היו נורא בתוך זה.
בדרך-כלל טיול זה הסיוט של מורים, כי אתה כל הזמן צריך לדאוג למשמעת ושדברים לא יקרו. בטיול הזה הייתי כמו בנופש. התלמידים דאגו לדברים, והזמינו אותי כשהגיע הזמן לאכול.
היה כיף ענק. בלילה עשינו קומזיץ, והם ישבו ודיברו, צחקו, ניגנו בגיטרה ושרו.

kumzitzsized

למחרת נסענו למושב בית הלל ועשינו סיור ברפת. חשבתי על זה, שבטיול הזה, הם בעצם ראו את הפרות בשלושה מצבים: בהתחלה הם עבדו עם רצועות עור, בערב הם אכלו על האש, ובסוף ראו את הפרה כמו שהיא במקור. היה נורא כיף ברפת. אני מאלו שריח של רפת עושה להם את זה. בטיול הזה אפילו אלו שתמיד קצת מגעיל אותם, הלכלוך והריח, זה נשבר להם קצת.
הם ראו את תהליך החליבה, האכילו עגלים, אחר כך הכינו גבינה בסדנת גבנות. הם הכינו דברים שהם רגילים לקנות בסופר כמוצר מוגמר.
אני מניח שזו לא הפעם הראשונה שהם ראו את זה, ובכל זאת הם היו כל-כך בתוך זה, כל-כך סקרנים. הם לא באו רק פאסיביים כדי לשמוע. הם שאלו שאלות כל-כך חכמות, שגם המדריך שם, כמו בריקוע, התפעל מהם ואמר כמה שהם קבוצה חזקה.

cowsmultiplesized

משם נסענו לארוחת פלאפל, ובסוף היום עשינו את הפעילות האחרונה, שהייתה בעיני ההיי-לייט.
הם עשו מלחמת צבע בשדה הפתוח. צוות הגיבוש ביקשו להיות אחראיות על הפעילות הזאת והן תכננו הכל. אני רק נתתי להן כסף לפי מה שביקשו כדי לקנות אבקות צבע.
עצרנו את האוטובוס בתוך המרחבים הירוקים. זה היה שדה כל-כך גדול שלא ראו את האופק. ברגע שהם ירדו מהאוטובוס, הם נמרחו על הדשא והתחילו להשתולל שם, כאילו יצא מהם אושר של ילד בן חמש שמגיע לגן שעשועים. הם עשו מלחמת צבעים מגניבה שאת הכללים שלה הם המציאו במקום לאור תנאי השטח. בעקרון הם נלחמו באמצעות צבע בין קבוצות, אבל בפועל, תוך זמן קצר זה הפך לבלגאן צבעוני ומשמח שבו כולם צובעים את כולם. היה להם כיף לא נורמאלי להשתולל, להתלכלך ולהתנקות (עד שהחליטו להפגיז אותי עם כל הצבע).
חזרנו מלאים, שמחים ומגובשים. זה עשה להם טוב.

paintfightsized

paintedclasssized

phonelesssized

זו הייתה בכלל הצעה של צוות הגיבוש. הן באו אלי למשרד, והציעו שניסע בלי טלפון. ברגע הראשון זה נשמע לי מוזר. התגובה הראשונית והספונטאנית שלי הייתה: “כרעיון זה על הכיפאק, אבל מי יזרום אתכן?”. חשבתי שאין סיכוי שהכתה תסכים, ובמשך חצי שעה התווכחנו על איך בכלל להגיד דבר כזה לכיתה.
בסוף החלטנו שהן יציגו את זה לכיתה בשיעור חינוך ביום ראשון. אני לא יודע אם הן דיברו עם האנשים בסופ”ש, אבל היו שמועות שמתכננים משהו כזה.
ביום ראשון פתחתי את שיעור חינוך עם סרטון שמראה מה הטלפון עושה לחיינו, בלי קשר לכלום. הסרטון הראה את הכישורים החברתיים שאנחנו לא מפתחים בעקבות ההצמדות לטלפון.
כשהסרטון הסתיים, אמרתי שיש הרבה מה לדבר עליו, אבל אני רוצה לתת את הבמה לבנות. ברגע שהן אמרו את זה לכיתה, אני לא חושב שהיה מישהו אחד שהצביע נגד ההצעה. התלמידים שאלו שאלות לגבי תחליפי טלפון למוסיקה ולצילום במהלך הטיול, וברגע שהם פתרו את הכל, הם החליטו פה אחד להשאיר את הטלפונים בבית. I was speechless, לא האמנתי שזה יעבור חלק אם בכלל, במיוחד אצל אלו שמחוברים לטלפון כמו לאינפוזיה.

ובמהלך הטיול לא היו להם “קריזים”?

בטיול זה היה כאילו הם נולדו בלי טלפון. פשוט צריך לקחת, לנתק את זה מהם וזה קורה. זה הפך את הטיול לאחר. הרבה דברים גורמים לטיול להיות טוב, אבל ללא ספק זה היה חד משמעית גורם  מכריע.

מה לקחת מהטיול כמורה? כאדם? 

קודם כל את החובה להתנתק. גם אני, חוץ מלעדכן את ההורים ולדווח לביה”ס שהכל בסדר, לא דיברתי עם אף אחד, ולא עניתי לסמסים. זו הייתה לי חוויה כייפית ההתנתקות הזאת. יחסית, אני לא אדם שמחובר כל הזמן לטלפון  גם ביומיום, אני לא מגיב מיד לכל וואטסאפ שמגיע. אבל החוויה של התנתקות היא טובה.
לקחתי גם את זה שאפשר לעשות דברים אחרת. צריך להאמין שאפשר לעשות אחרת. הרבה פעמים,  במערכות, נתפסים לשגרה של עשייה בנאלית. אני לא לוקח את כל הקרדיט אלי, אבל צריך להאמין שזה יכול להצליח. זה חיזק אצלי את זה שאפשר לעשות דברים אחרת. אני לא האמנתי שהם ישאירו את הטלפונים בבית. הייתי כמו המסנדל של המחשבה שלהם. ישבנו פה בחדר חצי שעה ואמרתי להם: “אין סיכוי!”, לא האמנתי שזה יכול לקרות. שאלתי אותם: “אתם רוצים שאני אגיד את זה לכיתה כהוראה?”, והם אמרו “לא, הם לא יקבלו את זה טוב. תשאיר את זה לנו”. אח”כ בכיתה, אחרי שזה עבר, הם שאלו אותי: “עד כדי כך אתה לא מאמין בנו?”, והתביישתי.
ולבסוף, לקחתי תקווה לעתיד. אני פוגש הרבה בני נוער, ואני לא תמיד אופטימי לגבי החברה שלנו בעוד 10-20 שנים קדימה. תלמידים כמו יא’ 5 נותנים לי תקווה. הם שחררו בי אופטימיות, וזה חשוב בעבודה שלנו, לראות שיש תוחלת.

אחת הדרכים למניעת שחיקה מקצועית היא לשמר חוויה של אתגר, משמעות ותוחלת בעשייה 

זה נכון מאד. כמורה אני כפוף כל הזמן לאינספור לחצים: הורים וילדים ותכנית הלימודים ומנהל וזכאות לבגרות, אבל בתוך זה אני נורא נהנה לעשות את מה שאני עושה, ומרגיש שאני יכול לעשות את מה שבא לי. אני פורח בעבודה שלי.
כשאתה יודע שמה שאתה עושה משמעותי בעיניך, זה חד משמעית מונע שחיקה.

החוויה הזו של הטיול הייתה אקס טריטוריאלית – אמנם במסגרת תכנית הלימודים, אך מחוץ לכותלי בית-הספר. מה מתוך החוויה הזו אפשר ליישם ביומיום? בכיתה?
זו שאלה מאתגרת, כי התנאים הם שונים לגמרי, גם ברמת התפיסה וברמת המתודות. המערכת היא מאד בנאלית, מאד שמרנית. צריך גם מורים שיתפרעו עם אפשרויות. אני צריך עוד זמן כדי לחשוב על השאלה הזאת. אולי שבית-הספר יאמץ כמתודה פעילות בוקר כלשהי, כך שבכל יום בשעה הראשונה עושים משהו אחר, משחרר. יוגה, מדיטציה, נפחות, משהו אחר שהוא לא לימודי. לא יודע. אני לא בטוח שאפשר להתחיל עם זה בתיכון, אולי צריך להתחיל עם זה קודם.

wantedsized

מסר לכולם?

ראשית, תתנתקו באמת. אנחנו מאד מחוברים כל הזמן, כולם יודעים את זה ומדברים על זה. צריך להתנסות בזה, וברגע שמתנסים בזה – לא מפחדים מזה. אני, למשל, טס לחו”ל לכל מיני מקומות איזוטריים, וכשאני טס לשם יש לי חשש שלא יהיה לי שם אינטרנט. אני חי את החשש הזה בעצמי, את החרדה מהאין. צריך לנסות לדלג על המהמורה המחשבתית הזאת. להתנסות בחוויה של אין אינטרנט, אין טלפון, ולראות שהיא לא נוראית כמו שפחדנו. בטיול הזה אני לא ממש עברתי אותה, כי הייתי המבוגר האחראי שלקח איתו טלפון, ולכן אני מדבר מנקודת המבט של התלמידים.
שנית: לעשות דברים אחרת. אנחנו יותר מדי שבלוניים בחשיבה שלנו.
ואחרון: לעשות דברים רק כי הם כיף. זו תפיסת עולם, שאני מקפיד ליישם בעצמי בחיים האישיים.

mitnatek2sized

* כל התמונות בפוסט הזה צולמו על-ידי המורה יגאל יערן (בסמארטפון) ועל-ידי התלמידה יובל קבלר (במצלמה רגילה).

אפילוג: ניהול אנרגיה כדרך חיים

יותר ויותר מחקרים שעוסקים ביצירתיות, בלמידה ובשיפור ביצועים מגלים כי הפסקות והנאה הינם מרכיבים קריטיים למצויינות בתחומים אלו. למשל המחקר שעורכת ד”ר רונית רם-צור בתחום חקר המוח וחינוך עליו ניתן לקרוא כאן. בטיול הזה, חריג ככל שיהיה בשגרת הלימודים, יושמו הלכה למעשה כמה מרכיבים מרכזיים מ”מודל ניהול האנרגיה האישית והארגונית” כמו הפוגה לצורך טעינה, החלפת ערוצים וחיבור לערכים (values) מרכזיים.
זהו אחד המודלים המרכזיים שאיתם אני עובדת כשאני מאמנת אנשים על הפחתת לחצים ושחיקה ועל שיפור ביצועים בעבודה ובחיים הפרטיים. אמשיך לפרט ולהדגים את עקרונות המודל בפוסטים הבאים.
בקצרה, המודל גורס שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם עומסים ועם דרישות ביצוע גבוהות הינה למצוא במהלך היומיום כמה שיותר דרכים לשלב בין הוצאת אנרגיה לבין חידוש אנרגיה.
האתגר הגדול הוא לעשות את זה תוך כדי הלימודים/עבודה, ולא רק לפניהם, אחריהם ובחופשות.
הבחירה של יגאל יערן לשלב פעילות כזו במסגרת הלימודים דווקא בתקופה עמוסה כל-כך היא דוגמא מצויינת לאיך עושים את זה ולמה יוצא מזה.
האתגר הבא הוא לשלב את המרכיבים האלו ביומיום כחלק מתכנית הלימודים – גם ברמת מיומנויות הלמידה והחיים שמקנים לתלמידים וגם כחלק מובנה מהאופן שבו בנויה מערכת הלימודים.

ומה אתם יכולים לעשות?

  1. להתחיל להסתכל על חיי היומיום שלכם דרך הפריזמה של הוצאת אנרגיה אל מול טעינה וחידוש של אנרגיה.
  2. אם אתם מכירים אנשים/מורים/מנהלים שהפוסט הזה יכול לתרום להם, אתם יותר ממוזמנים להעביר אותו אליהם.
  3. אשמח לשמוע רעיונות לדרכים נוספות בהן אפשר לשלב את האיכויות שעלו בראיון – למשל כיף, התנתקות, יחד, שחרור – כחלק מהלו”ז השוטף בחיי היומיום בבתי ספר ובמקומות עבודה.
  4. לראיונות הבאים אני מחפשת מנהלים בארגונים/בבתי-ספר ש”עושים את הדברים אחרת”, מבחינת ניהול האנרגיה של התלמידים/העובדים, קרי: שמים דגש על טעינת אנרגיה במהלך היומיום ולא רק על הוצאת אנרגיה. אם אתם מכירים מנהלים כאלו – אנא הפנו אותם אלי ואצור איתם קשר.

 

עוד מהבלוג של טל בר

תצוגה מקדימה

על נשימה ומלחמה - איך להרגיע את הפחד

הפוסט הפותח של הבלוג הזה היה אמור להיות אחר, אבל לאור מה שקורה כאן בימים האחרונים הוא נראה לי לא מתאים. ולכן, בצו השעה, קבלו "פוסט של לפני התחלה" – פוסט על נשימה בזמן מלחמה. דווקא עכשיו, כשאנחנו צריכים את עצמנו במלוא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

משחקים ונרגעים: תרגילי נשימה שאפשר לעשות עם ילדים

כל ילד יודע שנשימה מרגיעה. כשמשהו משתבש, אנחנו מיד יודעים לומר: "תנשום", "קחי נשימה עמוקה". לפעמים אנחנו רק אומרים, ולפעמים אנחנו גם עושים את זה: באמת לוקחים כמה נשימות עמוקות, וזה עובד. זה עובד כי כשאנחנו מתרכזים בנשימה...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מה עובד טוב יותר מניהול זמן?

ב"שיחות פינת הקפה" אפשר לשמוע את כל מה שאנחנו לא אומרים כשאנחנו בפוזיציית הסופר-תיפקוד שלנו. משפטים כמו "אין לי כוח יותר", "אני לא רוצה ללכת ל.. אבל אלך בכל זאת, כי זה ייתן...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה