השקט שנשאר

כזאת אני רוצה, אני אומרת לעצמי ודוהרת לעברה כאילו אין מחר. אני נשכבת עליה, מישירה מבט לעבר פלאי הטבע הנצחיים ו… לא, זה לא תקציר לספר ההמשך של חמישים גוונים של. זאת אני, בהרודס ים המלח, המקום בו מצאתי מחדש את מה שהשארתי בין גבולות 1967.

הרודס ים המלח

הפעם האחרונה שביקרתי בסיני היתה בגיל ארבע עשרה, בשנת 1981, רגע לפני שהחזירו אותה למצרים. נסענו כל המשפחה, עם אוהל גדול ושקי שינה בחיפושית צהובה מודל 73' עם חלונות משולשים במקום מזגן. חצינו את הגבול בלי דרכונים והתמקמנו בדהב. צללנו עם שנורקלים פשוטים למים וגילינו דגים בשלל גדלים וצבעים, קונכיות יפייפיות ואלמוגי ים. בערב קנינו דגים טריים מדייג מקומי וצלינו אותם על האש. עד היום זה היה הדג הכי טעים שאכלתי. והיה שם את השקט הזה, אותו שקט שמזכיר לך שהכל כשורה בעולמך, שקט שממלא אותך באהבת הפשטות ובאושר גדול.

הנסיעות הראשונות שלי לבד היו לאילת. הגעתי עד לכפר של רפי נלסון, אבל לא חציתי את הגבול. אילת של פעם היתה נהדרת, הכפר של רפי נלסון היה שם דבר ובליגה משל עצמו, אבל לא הצלחתי לשחזר את השקט של סיני. כעבור שנים, כשרציתי לחזור לאותה דממה קוסמית, כבר הייתי על תקן המבוגר האחראי שלא יכלה עוד להתעלם מהתראות ביטחוניות ולסכן את עצמה או את יקיריה. כך נוצר אצלי געגוע למשהו שהיה ואיננו עוד, והגעגוע יצר חור שלא הצלחתי למלא.

אלא שהחור הזה התמלא זמנית, למשך 24 שעות, מהרגע בו דרכה כף רגלי במלון הרודס ים המלח. מצאתי שם את השקט שהשארתי בסיני.

וכאן אפתח סוגריים ואספר קצת על איש עם חזון. אני לא מכירה אותו, אבל אני אוהבת אותו. לאיש הזה קוראים דוד פתאל – יו"ר קבוצת מלונות פתאל שבהם מותג היוקרה הרודס. פתאל ראה מבנה ישן, מצופה שפריץ ארכאי של שנות ה-70, במקום הנמוך בעולם שכבר מזמן לא משך תיירים כמו פעם, ואמר לעצמו: אני הולך להפוך למבנה הזה את הקרביים, למזג אותו עם פלאי הטבע הנצחיים, לצקת בו את כל טוב הארץ והעולם, ובסוף הוא ייראה כמו חלקת האלוהים הקטנה עליה חלמתי. אמר – ועשה.

כנגד כל הסיכויים ובאומץ שאני אישית מעריצה, הבנאדם השקיע מחשבה, זמן, משאבים, ועל הדרך גם 60 מיליון ₪, והמבנה הישן והמנותק עבר מטמורפוזה. הוא עוצב לתפארת, בהשראת המדבר והים שמקיפים אותו בגווני טורקיז, ירוק, כחול, חום וזהב, תוך שימוש בפסיפס, עץ ואבני שיש במרקמים שונים. על כל היופי הזה אחראי האדריכל אנדריאס נוידם – מעצב בעל שם עולמי, אשר חתום על למעלה מ450 בתי מלון באירופה, ארצות הברית, באסיה ובאפריקה, בהם רשת מאריוט, קלאב מד ועוד. ועכשיו אני סוגרת סוגריים וחוזרת אלי, כי ת'כלס רק על עצמי לספר ידעתי.

מה שעשה לי את זה בהרודס ים המלח הוא שהם הבינו את הסדר הנכון של הדברים: שהיופי האמיתי נמצא בחוץ, והמלון הוא שליח של הטבע – משמש עזר כנגדו, מביא את החוץ פנימה ומשלים לאורחיו את החוויה עם אוכל משובח ושירות מחבק ומוקפד. אם תרצו, מעשה ידי אדם כטייס משנה של מעשה ידי אלוהים.

אני מקבלת את המפתחות, עולה לקומה 6, נכנסת לחדר ומתמלאת שמחה. חדר מקסים, מוקפד, מאיר עיניים אבל לא מנקר עיניים – בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאני אוהבת.

כיאה למלכה, דאגו לי לפינוקים: פירות, פיצוחים, מכונת אספרסו, יין. בארון ממתינים לי חלוק רך ונעלי בית. אני יוצאת למרפסת הקטנה, הים והמדבר נפרשים לפניי במלוא הדרם ומזכירים לי שוב שהכל חלק מתוכנית גדולה יותר, גדולה ממני, גדולה מכולנו. אני מעיפה מבט לעבר המיטה היפיפייה עם הסדינים הצחורים והכריות המפנקות, ומבינה שהיא שלי ורק שלי, בלי כִּיבּוּדִים (במילעיל). הילדה ההיפרית ששכחה לקחת את הכדור מתעוררת לתחייה ומשתלטת על מלוא ההוויה שלי. אני מזנקת על המיטה בשאגות אינדיאניות ועושה לעצמי אפטר פארטי בצהרי היום. יחי החופש.

[youtube ZVGf3ePIO04]

השעה שלוש וחצי. אני עולה על בגד ים, יורדת למטה ומיד נתקלת בדילמה קיומית הרת גורל: איפה כדאי להתמקם? בבריכה הצרה והמוארכת הצמודה לסוויטות הגן מצד אחד ולמדשאה הגדולה מצד שני? בבריכה המרובעת הגדולה עם הטראסות הטבעיות? או אולי להמשיך בטיילת הפרטית ולשבת מול הים? הכל כל כך יפה ומפתה, והילדה ההיפרית שבי מתחילה להתבלבל. דסיז'נז, דסיז'נז.

בחרתי בבריכה המרובעת, מוקפת כאמור בטרסות עטורות עצים וצמחיה – סוג של אואזיס מדיטטיבי בלב מדבר. הלב מתרחב כשמבינה שאין רעשי רקע של צוותי בידור. רק מוסיקה רוגעת, ושקט, הרבה שקט. עוד דוגמה בה הרודס ים המלח השכילו להבין שאסור להפריע למדבר לעשות את שלו.

אני מציצה בשעון ומגלה שעוד מעט שש. הגיע זמן לעיסוי שלי. אני שמה פעמיי למתחם הספא היוקרתי, הכולל בריכה מקורה, ג'קוזי, בריכת גופרית, חמאם טורקי, חדר כושר מאובזר, ובשונה משאר המלונות בים המלח – גם חדרי מלח לטיפול בבעיות נשימה, סאונת מלח ובר אורגני. בצד תפריט טיפולים מגוון, מוזמן כל אורח לבחור לעצמו את המוסיקה שהוא אוהב ואת ריח השמנים בו הוא מעוניין לזמן הטיפול.

עכשיו תשמעו את השוס: כששאלו אותי אם אני מעדיפה לקבל עיסוי מגבר או מאישה, ביקשתי בבדיחות הדעת גבר חתיך עם ידיים טובות. מתברר שבהרודס ים המלח לוקחים כל בקשה ברצינות. את פני קיבל טימור, צעיר חסר מנוח עם עיניים מהפנטות וידיים חזקות, שפירק אותי לגורמים ביעילות של מכונת טורבו משומנת ואחר כך מתח אותי לכל כיוון אפשרי כדי ליצור את שחרור השרירים המושלם. הילדה ההיפרית ששכחה לקחת את הכדור פינתה מקום לנערת גומי מאוהבת.

ספוגת שמני עיסוי ועם חיוך של חתול שבלע את השמנת, אני עולה לחדר ומתיישבת במרפסת. השעה כבר שבע. בחוץ אור של שעת בין ערביים כשירח כבר מציץ במרומים. אני נשאבת אל תוך כל היופי הזה ומרוקנת לרגע את המחשבות הטורדניות על העבודה המאומצת שעוד מחכה לי: להתקלח, להתמרח, לייבש את השיער, להתאפר, להתלבש, לרדת לקוקטייל בלובי, לאכול ארוחת ערב, ליהנות מהופעה, ולחזור לישון. קשה. קשה.

בשמונה וחצי בבוקר מתעוררת בסוג של דיסאוריינטציה. כשנזכרת איפה הייתי ומה עשיתי, מבינה שלראשונה מזה שנים ישנתי כמו בלוק איטונג. אני יוצאת למרפסת. על הים פרוס מרבד יהלומים נוצץ של מלח.

מקלחת מהירה ואני כבר בחדר האוכל. חייבת לכתוב מילה או שתיים על החוויה הקולינרית החדשנית בהרודס ים המלח. את מקום קערות הענק עמוסות לעייפה בסלטים ותבשילים תפסו מנות אישיות יפיפיות מוקפדות במחבתות, פנכות וכלים אישיים קטנים ומעוצבים. מעבר לאלמנט היופי, יש כאן גם תהליך חינוכי אמיץ ומתבקש לישראלי הטיפוסי: אם בעבר נהג להעמיס כמויות מסחריות על הצלחת, בהרודס מציעים לו לקחת מעט מכל דבר, לטעום, לחוות, ורק אז לשוב ולקחת מנה נוספת אם עדיין לא השביע את רעבונו.

את השעות האחרונות אני בוחרת לבלות בים. טיילת עץ מובילה אותי מהמלון לחוף מעוטר בשלל משחקי אור וצל של שמשיות ואלמנטים מעוצבים. המים חמימים ומותירים על הגוף את השמן המופלא של המלח. בין לבין מציעים לי שיפודי פירות חתיכיים.

לפתע אני רואה אותה: מיטת אפיריון מפנקת על החוף. כזאת אני רוצה, אני אומרת לעצמי ודוהרת לעברה כאילו אין מחר. אני נשכבת עליה, מישירה מבט לעבר פלאי הטבע הנצחיים ונהנית מרגעים אחרונים של שקט, אותו שקט מופלא שמצאתי מחדש.

ועד לעונג הבא, קבלו שיר:

[youtube ITVfJL-t33A nolink]