הבלוג של יעל רותם

מה הסיפור שלך?

מנחת הסדנה - מה הסיפור שלך? התפתחות אישית דרך סיפורים www.your-story.co.il

עדכונים:

פוסטים: 28

החל מנובמבר 2010

“אני גמל עם דבשת של רגשות. אני דוב דאגות’”.­ יהודה עמיחי

10/05/2011

 

אני עומדת ומביטה בבני כשהוא מנווט על הסקטבורד שלו ומנסה סוגים שונים של פעלולים מסוכנים. עיניי עוקבות אחרי גלישתו המהירה, החבטות והקפיצות הפתאומיות, וכל מי שמביט בי יכול לראות בקלות שאני מאוד מאוד דואגת. מסתמנים זיעה קלה ולחץ בחזה. לא מן הנמנע, שאם יחברו אותי עכשיו לאלקטרודות יהיה חשש לאירוע קרדיולוגי.

בתוך ים הדאגה שמקיף אותי, אני משייטת לתוך מחשבותיי ושואלת את עצמי – מאיפה הגיעה אליי כל הדאגה הזאת?

התשובה על כך קשורה לפחות בחלקה בילדותי. זה חלק מהעניין, ואי אפשר להתעלם מכך, למרות הבנאליות שבדבר. נולדתי וגדלתי במקום  שבו דאגה היתה סוג של מצב קיומי. דאגה הכרחית כמו אוויר לנשימה, בלתי נמנעת וברורה מאליה.

כילדה בבית הוריי חוויתי דאגה שהקיפה את כל תחומי החיים: היא החלה מעתידו של העם היהודי, המשיכה לשאלות על מצבה של המדינה,  בדקה בצורה הרמטית את נושא בריאות הילדים וחינוכם, והתעכבה בחשש על שאלות הרות גורל כמו עוף או שניצל לארוחת צהריים.

ואני? באורח-פלא הייתי ילדה נטולת דאגות שגורמת לא פעם דאגות להוריה.

הנה לדוגמא, מוצג מספר אחד, לפניכם צילום משפחתי, שבו ניתן לראות אותי כפעוטה עליזה באופן בלתי רגיל,  כשמאחוריי גבר מודאג. זהו אבי, ששמר עליי באומץ ובאחריות פן אפול חלילה מהאופניים הגדולים ממידתי, שעליהן התעקשתי לשבת בזמן הצילום. למרות שהאופניים וגלגלי העזר הידידותיים שלהן עמדו במקום בצורה יציבה וממושמעת. מן הסתם אבא כבר דמיין את הנפילה, ולכן, שימו לב, שלא התפתה לעזוב את משמרתו ולהתבונן בצלם שהנציח את האירוע.

 

בהמשך חיי, המשכתי לגרום להוריי דאגות, כשהתעקשתי לא רק להצטלם על אופניים, אלא גם ללמוד לרכוב עליהן . הוריי ניסו להניא אותי מכך ע”י התעלמות חוזרת מבקשותיי, וכל זאת בשם הדאגה לאיבריי החיוניים. בזמנים שבהם לא היו מגני ברכיים או קסדות, הם כבר דמיינו את הרע מכל, ובעיקר: פציעה דרמטית שבה אני עפה מהאופניים בירידה חדה ומפצחת את ראשי. בוויכוחים הללו מצבי לא היה קל, משום שהוריי הם לא רק הורים פולניים דואגים, אלא גם רופאים, ואבי השתמש בידע הרפואי שלו כדי לתאר באוזניי בצורה ציורית ומפורטת ככל האפשר מקרי פציעה וכל מיני קטסטרופות. אבל אני סירבתי להפנים את הלקח והדפתי באדישות את הדאגה המנומקת. לבסוף נכנעו, וכך סוף סוף למדתי לרכוב.

לא עבר זמן רב, ובאתי אליהם בדרישה חדשה: ביקשתי סקטים (המכונים היום בשם – גלגיליות) כמתנה ליום הולדתי העשירי. זה  כבר הרחיב בצורה משמעותית את מעגלי הדאגה לגורלי.

מה קרה לילדה ההרפתקנית שלא ידעה דאגה? איך התחלפה בן לילה באמא דאגנית? או שאולי בעצם דאגה היא סוג של חכמה וניסיון חיים, בשעה שחוסר דאגה הוא פשוט סוג של טמטום, עדות למחשבה צרה ובלתי תוצאתית? לא, אני מסרבת לשתף פעולה עם התובנה הזאת, למרות שיש בה טעם מסוים.

 אני חושבת שדאגה היא בעיקר משהו אחר: דאגה היא סוג של שליטה או בעיקר אשליה של  שליטה. הדאגה היא התשובה שלנו לחוסר האונים האנושי, לידיעה שאנחנו בני אדם,לא יותר מזה. בכל רגע נתון גורלנו וגורל יקירנו על חוט השערה . המחשבה על אמת זאת קשה ועלולה להיות אף מדכאת ומשתקת, ולכן אנו מדחיקים אותה במרבית ימינו. כאן בדיוק נכנסת הדאגה, רגש שנותן נותנת תחליף לאפסות הזאת. משום כך, למרות שדאגה נתפסת לעיתים כחולשה היא דווקא סוג של כוח.

האשליה שמעניקה לנו הדאגה חזקה מאוד. חשבו על כך: היא מורגשת פיזית ונפשית, ומאפשרת לנו להאמין שאנחנו במצב של עשייה, כי הרי: “לא ישנו כל הלילה מרוב דאגה” ו”כואבת לנו הבטן מרוב דאגה” , ולכן, כביכול,  איננו חסרי אונים, נדמה שאנו עושים משהו בקשר למצב  – אנחנו דואגים! 

“ואני יודע שאב הוא אשליה כמו החומה ממול

  שניהם לא יוכלו להגן. רק לאהוב ולדאוג.”       

  יהודה עמיחי 

לאן עכשיו? אני שואלת עת עצמי, אחרי כל התובנות החדשות בענייני שליטה.  

באשר לי, אני לא מתכוונת לנסות להפסיק לדאוג. מה פתאום. הרי יש גם צדדים טובים לעניין! הדאגה היא גם עטיפה מגוננת ומחממת. כשמישהו אומר לנו:  ”דאגתי לך” הוא לא רק מגביל אותנו או מצר את צעדינו,  אלא גם מקיף אותנו בחום של תשומת לב ואכפתיות. עצם הידיעה שמישהו דאג לך משדרת אהבה, מעודדת ואפילו מחמיאה לאגו.

לכן אני בהחלט אמשיך לדאוג  ואני מקווה שאתם תמשיכו לדאוג קצת גם לי…

ואיזו דאגה אני מייחלת לעצמי? דאגה במינון נכון, ממקום של אהבה ואחריות. בהחלט לא דאגה חונקת, שהיא סוג של שליטת-יתר או אפילו סוג של סירוס. 

גם הפעם, כמו תמיד, קל יותר לכתוב מאשר לבצע,  וגם זה – די מדאיג.

מקום לדאגה – מתי כספי ושלמה גרוניך

יעל רותם

עוד מהבלוג של יעל רותם

תצוגה מקדימה

אושר הוא כמו אגל טל בדשא

  מהו האושר שלכם? האם אתם מרשים לעצמכם להיות מאושרים? העצב והדכדוך הם יצורים שתלטניים בעוד שהאושר הוא חמקמק, כפי שמתואר בשיר היפה של ויניסיאוס דה מוראס: העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. אושר הוא כמו אגל טל בדשא, שקוף...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

כנגד כל הסיכויים

   סיפור אמיתי על אהבת-אם ועל עוצמתו של כוח נשי הימים היו ימי המלחמה הנוראה, מלחמת העולם השנייה. פניה, אישה יהודיה צעירה, יפה ואמיצה, הצליחה לברוח מוורשה ברגע האחרון לפני הכיבוש...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

אנשי הגשם

  האם אתם מכירים מראה או חברה שגורמת לכם להרגיש גרוע במיוחד?   בסטודיו בו אני מתעמלת הוכרזה מראה אחת כמראה עוינת. המתעמלות החליטו שזאת מראה שגורמת להן להראות מלאות מנתוניהן...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה