הבלוג של שני יאדגרי ג'ורנו

מיומנה של מטופלת פוריות

הכל כתוב בבלוג..... (-:

עדכונים:

פוסטים: 3

עוקבים: 3

החל מינואר 2014

שבע שנים. שבע שנים ארוכות, שבע שנים מייגעות. שבע שנים זו תקופת חיים שלמה…
מה אפשר לעשות בשבע שנים?
תעצרו רגע, תנסו להיזכר.. מה אתם עשיתם בשבע שנים האחרונות?

התחלתם וסיימת תואר ראשון? אולי גם שני?
התחתנתם? ילדתם שני ילדים? אולי שלושה? אהה- הראשון כבר בכיתה א’? מזל טוב!
התחלתם עבודה חדשה? כבר התקדמתם בתפקיד או שעשיתם הסבה מקצועית?
אולי קניתם בית או שהספקתם כבר לעבור לדירה גדולה יותר שיהיה מקום לכולם?
פתחת עסק חדש? קניתם רכב חדש או שניים? טסתם כבר כמה פעמים לחו”ל?
שבע שנים זו תקופת חיים שלמה, בעיקר בגילאי העשרים העליזות..

גם אני התחלתי את כל השלבים כמצופה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון, התחתנתי, עבדתי ו….
רק שאצלי תוכנית המאסטר נתקעה קצת, נתקעה קצת הרבה..
בשבע שנים האחרונות אני מטופלת פוריות. שלום, קוראים לי שני ואני מטופלת פוריות. קבלו אותי!

רבות כבד דובר על נושא הפוריות:
דיברו על הפן הכלכלי-כמה זה עולה לי, המטופלת? כמה זה עולה למדינה?
דיברו על הפן הרפואי- מי הרופאים המובילים? תרומת זרע, תרומת ביצית..
אבל לא דיברו מספיק, בעיניי, על ההשפעה האישית שיש לכל תהליכי הפוריות הקשים הללו על החיים של המטופלות והמטופלים.
מה זה בדיוק להיות מטופלת פוריות? איך מנהלים את החיים בצורה תקינה כשכל התהליך הזה בעצם מנהל לך את החיים ולא מתנצל על זה? האם זה בכלל אפשרי לנהל חיים תקינים ורגילים?

ידעתם, למשל, שבמהלך הדרך הארוכה הזאת, שלעיתים אורכת שנים רבות, מאבדים המון דברים?
חברים, לדוגמא, נוטים להיעלם ככל שהדרך מתארכת ומסתבכת. לא באשמתם, כמובן, אלא בגלל שקשה להם להתמודד עם חבר או חברה שמשתנים להם מול העיניים והופכים לאנשים אחרים חדורי מטרה אחת עם “מחשבת מנהרה” המכוונת לכיוון אחד בלבד. השיחות כבר לא אותן שיחות, תחומי העניין כבר לא דומים ועל בילויים כמו של פעם כבר אין על מה לדבר..

גם המשפחה לעיתים מתרחקת- רוצה לתת מרחב ולא יודעת איך לעזור ולנחם. אפילו הזמנות לבריתות ממעטות להגיע כי אף אחד לא רוצה לדרוך על היבלות שלך..
אני פתאום גיליתי שהרבה מהחברות שלי שיש להן ילדים נעלמו פתאום מהאופק..
בעצם, כל המעגל הקרוב לא יודע איך להתמודד עם מה שקורה לאותו זוג אהוב שפעם, לא כל כך מזמן, הכירו כל כך טוב, ואילו היום הדברים כל כך שונים….
לעיתים קרובות נותר הזוג המטופל כשהוא מבודד ובהרגשה קשה שאף אחד לא מבין אותו..

הכסף…

הפן הכלכלי של טיפולי הפוריות קיבל סיקור מאוד חד צדדי כאשר דובר על המימון שהמדינה נותנת לשני הילדים הראשונים בטיפולי הפוריות. אז נכון, המדינה מממנת את שני הילדים הראשונים ככל שמדובר על בית חולים ציבורי, אבל האם ידעתם שבכל מחזור טיפול שאורך בערך חודשיים, עלות התרופות למטופלת מגיעה למאות ולעיתים אלפי שקלים גם אם מדובר ברפואה הציבורית? ואם בחרתם ברופא פרטי? אז העליות קופצות לשמיים בצורה משמעותית…

עוד קושי משמעותי בו נתקלות המטופלות הוא עניין העבודה והקריירה.
כולם חושבים שבמדינת ישראל היהודית (והפולנייה, לצורך העניין), בה כולם שואלים כל הזמן- “מתי תביאו ילדים?”, או “למה את עדיין לא בהריון? את חושבת שיש לך את כל הזמן שבעולם??” (שאלה שנשאלת ממש שניות אחרי החופה…) ובעצם נושא הילודה הוא עניין ציבורי לכל דבר, כולם מחבקים אמהות וילדים כל הזמן.
בולשיט.
הערבות ההדדית, המשפחתיות והכניסה המאסיבית לפרטיות ולחדר המיטות נגמרת ככל שזה מגיע לכיס ולכסף. “כל ישראל אחים” עד שלא פגעת לי בפרנסה ובחשבון הבנק שלי. אז כבר לא מעניין אף אחד מתי את מתכוונת להתרבות ומה גילך הכרונולוגי אומר על זה.
מעסיקים רבים מעקמים פרצוף לנוכח עובד או עובדת שנאלצים להיעדר או לאחר בעקבות המלחמה הפרטית שלהם להביא ילדים לעולם. אישה הנמצאת בטיפולי פוריות, למשל, נאלצת לאחר לעבודה בבקרים עקב בדיקות שהיא נאלצת לעשות כחלק מהפרוטוקול הטיפולי שלה. אותה אישה גם עוברת הליך כירורגי בהרדמה מלאה שנקרא “שאיבת ביציות” ובעקבות כך נאלצת להיעדר מהעבודה לעיתים לשבוע ימים. לא פעם שמעתי אני את המשפט “לא איכפת לך מהמשרד..”. מצטערת בוסית יקרה, שאני תחת הרדמה, קצת פחות איכפת לי מתיוקים וטלפונים…

מעסיקים רבים תומכים מאוד בהתחלה ומפזרים הבטחות שיעזרו ככל יכולתם אך כשעבודה מצטברת והכיס מתחיל להיפגע הפרצוף מתחיל להתעקם וכשמגלים שלא ניתן לפטר את העובדת כי חוק עבודת נשים מגן עליה בעת ביצוע הטיפולים וגם אחריהם, מתעקמים גם אברים אחרים בגוף…

כואב לי..

לכל הלחצים הללו מצטרף כמובן גם הנושא הגופני: ההורמונים, הכאבים, הזריקות, ההרדמות, הבדיקות הבלתי פוסקות וכן… גם הקילוגרמים הארורים שמסרבים לרדת..
אבל כל אלה הם כקליפת השום ומשניים מאוד למכאובים הנפשיים הקשים איתם מתמודד כל אדם שאיי פעם טופל בטיפולי פוריות.

האכזבה הקשה כשטיפול נכשל היא לפעמים קשה מנשוא. הרגע הזה, שאת מגלה, אחרי כל המאמץ שארך חודשים, אחרי כל הריצות, הבדיקות, הזריקות וההרדמות, שאת לא בהריון וכל הטיפול היה לשווא, הוא רגע של שבר גדול מאוד.
קשה להסביר את התחושה במילים וכל מילה שתאמר רק תגמד את ההרגשה אבל רק כדי שתבינו- מדובר בתחושת אבל, אובדן כבד מאוד, מעין מרה שחורה שמאוד מאוד קשה לצאת ממנה להמשיך הלאה, לטיפול נוסף..

במהלך הטיפול הייתי מדמיינת בעיניי רוחי את העובר שנקלט ברחמי. הייתי מצפה לו, הייתי מחכה לשמוע את דפיקות ליבו ומדמיינת איך יראה. ופתאום, ברגע אחד, במחי בדיקת הריון אחת, כל הציפייה וכל האהבה שכבר הרגשתי לעובר הזה, נלקחים ממני כהרף עין. זהו שבר גדול שלעיתים לא נתפס. המעבר האכזרי הזה שבין ציפייה גדולה ואכזבה עמוקה הוא קשה מנשוא ומזכיר לעיתים תופעות של מאניה-דפרסיה..

ואחרי כל זה-צריך לאסוף כוחות, לנגב את הדמעות ולקנח את האף, לקום מהרצפה ולהתחיל טיפול חדש. וטיפול חדש צריך ורצוי להתחיל עם כוחות מחודשים ואופטימיות. ולכי תמצאי את הכוחות האלה עכשיו…

בבלוג הזה אנסה להכניס אתכם לעולם שלי-עולמה של מטופלת הפוריות.
זה עולם מלא ציפיות, מלא רגשות ומלא אכזבות. זה עולם קשה שיש בו גם רגעים מעודדים ונקודות אור בתוך כל החושך. עולם של תגליות עצמיות ולימוד עצמי. עולם של גילויי כוחות עצומים. אני גיליתי בתוכי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. מעולם לא חשבתי שאוכל לעבור את כל מה שעברתי ולהישאר שפויה ועוד להיות חזקה מספיק בשביל לספר על כך..

אני רוצה להכניס אתכם לנבכי נפשה של זאת שכל רצונה הוא להיות אמא-שכל רצונה הוא לאהוב ולחבק ילד ולבנות משפחה.
אני מקווה שתוכלו להבין מה עובר עליי ועל חברותיי המטופלות ובכך תוכלו לסייע, ולו במקצת, לאלה שנוסעים ברכבת ההרים הזאת שנקראת טיפולי הפוריות.

עוד מהבלוג של שני יאדגרי ג'ורנו

השניים שלי

הם היו שניים. שניים קטנים, שניים תמימים, שניים שמצאו את דרכם אליי והשתרשו אצלי ברחם. הם היו שניים. בן ובת שבחרו בי להיות האמא שלהם. הטיפול היה ארוך. פרוטוקול ארוך שהתחיל עקום ונגמר עקום. מעט מאוד ביציות נשאבו ולבסוף...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה