הבלוג של שני יאדגרי ג'ורנו

מיומנה של מטופלת פוריות

הכל כתוב בבלוג..... (-:

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מינואר 2014

פעם אהבתי ללכת לאירועים.

הייתי קונה לעצמי בגד חדש ואולי גם תכשיט. הייתי הולכת למספרה ולקוסמטיקאית, מסתפרת ומורטת. הייתי משקיעה קצת בעצמי…

בעיקר הייתי מחכה לראות את כל המשפחה או החברים. הייתי מצפה לישיבה המשותפת מסביב לשולחן, לצחוקים, לריקודים וגם לאוכל.

מודה.

הייתי מחכה גם לאוכל.

אני אוהבת לאכול, תמיד אהבתי! אהבתי להסתובב בבופה ולהעמיס על הצלחת, אהבתי את הדג או הבורקס במנה הראשונה וגם את הסטייק או השיפודים במנה העיקרית.

פעם גם לא דאגתי כל-כך למשקל ואת מה שלא נשרף באותו הערב על רחבת הריקודים, לא הייתה לי בעיה להוריד אחר-כך..

באירועים, היינו נפגשים כל המשפחה המורחבת, גם אלה הרחוקים יותר, ורוקדים, צוחקים ומשתוללים.

אני אפילו זוכרת שבאחת החתונות צחקתי כל-כך הרבה שלא יכולתי לעמוד יותר ופשוט התיישבתי באמצע רחבת הריקודים תוך שאני מפילה את כל בני הדודים שלי אל הרצפה אחריי.

אבל זה היה פעם..

היום אני שונאת אירועים. טוב, אולי שונאת זו מילה קצת קשה, אבל לא מסמפטת זו בהחלט ההגדרה הנכונה..

וחלילה, שלא תיעלב משפחתי היקרה או חבריי האהובים אבל כמו שנהוג לומר-

זה לא אתם-זו אני..!

מדמיינת

מעבר לעניין המשקל העודף שכל אירוע כזה מותיר היום על גופי, משקל שלא רק שלא נשרף יותר על רחבת הריקודים, אלא נשאר איתי חודשים ושנים ארוכות, אני תמיד מוצאת את עצמי מדמיינת בעיני רוחי את הזוג הצעיר והמאוהב הזה, שכל חייו לפניו וכל האופציות פתוחות לו, שכבר החל מתכנן את חייו המשותפים המלאים בציפייה לעתיד ורוד ומהמם.

אני רואה אותם מרהטים את הבית שלהם בטוב טעם, יושבים לאכול בשולחן האוכל החדש שלהם יחד, צופים בערב מחובקים בטלוויזיה על הספות החדשות ומתכננים, בין השאר, גם להגדיל את המשפחה באחד מהימים.. אוו התמימות הזאת של אחרי החתונה! איזה כיף!

כשאני מסתכלת עליהם בחופתם, אני נזכרת בחתונה שלי ושל בעלי, שיחיה. עד היום, 10 שנים אחרי, אנשים עוד מזכירים לי רגעים ממנה ואומרים שזו אחת החתונות היפות שהיו בהן. לא בגלל העושר והאפקטים שהתלוו אליה, כי חוץ מקצת זיקוקים ברחבת הריקודים, לא היו אצלנו תוספות מרהיבות כאלה..

בחתונה שלי, כך אומרים לי אנשים, היה המון אור, אושר וחום. זו הייתה חתונה צנועה יחסית במושגים של היום אבל הייתה בה שמחה גדולה מאוד וצפייה ענקית לעתיד ומבלי שאעיד על עיסתי, הייתי כלה מאוד יפה ורזה- אבל על זה נדבר בפוסט אחר…

רגשות אשמה

מלאים בציפיות ותוכניות לעתיד, התחלנו אני ובעלי את חיינו המשותפים.

הייתי אז סטודנטית צעירה בת 23, קצינה משוחררת מקבע, שכל חייה לפניה ושאיפות רבות באמתחתה.

נושא הילודה התעורר אצלנו כשנתיים אחריי החתונה, כשאני הרגשתי קצת יותר בשלה להיות אמא וקצת פחות ילדונת/סטודנטית/תלמידה.

לעולם לא אשכח שהפסקתי את הגלולות, לשמחתו הגדולה של בעלי שהרגיש בשל כבר כמה שנים לפניי שאני פרחתי אל העולם, ופוף, המחזור שלי נעלם כלא היה.

שבעה חודשים חיכיתי לו עד שהבנתי שמשהו לא בסדר וצריך ללכת להיבדק. ולא, לא הייתי בהריון….

היום אני יושבת באירועים הללו, בחתונות היפיפיות והמושקעות האלה ונזכרת בחלומות שלנו, בתמימות שלנו ובצפיות שלנו… כמה הכל היה תמים וורוד ויפה..

בלי להרגיש מחשבה טורדנית ומעצבנת תמיד מתגנבת לי למוח: “בטח יהיו להם ילדים לפנינו.. זה לא פייר… אני התחתנתי לפניהם! אני הייתי פה קודם…”

וכמובן, אחרי שנה, פחות או יותר, אנחנו מקבלים הזמנה לברית או לבריתה-אירוע שאני שונאת אפילו עוד יותר מחתונות, והייתי חושבת לעצמי- “איך זה שאצלם זה הלך כל-כך מהר וכל-כך בקלות ואצלי זו מלחמה שנמשכת כבר שנים?? איך זה שהם רק התחתנו וכבר, ממש עוד רגע, יהיה להם את כל מה שחשקה נפשי המיוסרת??

מי שלא היה מטופל פוריות לעולם לא יבין אותי. אתם בטח חושבים שליבי צר על אחרים ואני מקנאה בהם על שהצליחו לעשות את המעשה הטבעי ביותר לשני צעירים נשואים טריים- להתרבות.

אז זהו שלא.

אני יודעת שזה שאנשים אחרים מתרבים לא גורע ממני שום דבר ולא מתקיים על חשבוני. אני יודעת את זה באופן ברור ומוחלט.

אבל התחושה הזאת, שמישהו מקבל בקלות ובקלילות את מה שאני נלחמת עליו מלחמת חורמה ומפסידה, פשוט מפילה אותי כל פעם מחדש..

וזה לא שאני לא שמחה בשבילם! פה בדיוק נטועה הבעיה ומפה נובעים רגשי האשמה הענקיים!! אני שמחה ומאושרת בשבילם באמת ובתמים. ליבי יוצא אליהם ושמח בשמחתם כאילו הייתה זו שמחתי שלי. אין בי צרות עין ושמחתי היא אמיתית וכנה.

כמו שאמרתי, מי שלא עבר את זה לא יבין לעולם…

תנו לי לנסות להסביר…

השמחה שלי כנה ואמיתית אבל כך גם העצב שמתלווה אליה. אני עצובה ומיואשת שאני לא מצליחה להרות ולהביא את השמחה הטהורה הזו לביתי ולבעלי.

פיצול אישיות כבר אמרנו??

אז אני יושבת שם בחופה המדהימה הזאת, עם החתן והכלה המדהימים והסמוקים מרוב אושר, ויודעת שעוד רגע הזוג הזה יהפוך להורים גאים לאיזה תינוק מתוק, ורק אני ובעלי נותרים על הקווים-ממתינים ומחכים לרגע הזה שגם אנחנו ניכנס למשחק ונזכה לאושר הזה ולשמחה כזאת בחיינו.

לא מזמן סיפרה לי מישהי שמטופלת גם היא, שאחותה נכנסה להריון בדיוק חודש לאחר שהתחתנה. “אני כל-כך שמחה בשבילה!!” אמרה לי בעיניים נוצצות מדמעות של אושר וכאב, “אבל אני כל-כך עצובה וכואבת בשבילי… את מבינה אותי, נכון?!”

וכמה אני מבינה… כמה שמחתי תמיד בשביל קרוביי וחבריי היקרים כאשר הצליחו להרות וכמה כאבתי על כך שאני נכשלת פעם אחר פעם בדיוק באותה המשימה. העצבות הזאת, המעורבת בכל כך הרבה שמחה גדולה מעוררת רגשות אשם קשים, שגם ככה עושים בי שמות.. ותכניסו למשוואה הזאת גם את ההורמונים ותבינו איזה נס גדול זה שאני לא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי..

ובכל זאת, למרות כל התחושות הללו, הקפדנו ללכת לכל אירוע שהוזמנו אליו. נסענו למרחקים בשביל לשמוח בשמחתם של אחרים. חשוב לנו לשמור על קשר עם החברים והמשפחה היקרה ושום תחושה שבעולם לא שווה את הניתוק מהם. הם הרי לא אשמים במצבי, ואם להודות על האמת, אני תמיד נהנית לראות את כולם, לצחוק איתם ולבלות איתם.

תודה לכולם!!!

בהזדמנות זו, הייתי רוצה להודות למשפחתי וחבריי היקרים שתמכו בנו ותומכים בנו לאורך כל הדרך הקשה והארוכה הזאת, למרות שלעיתים זה לא היה קל ולמרות שחלק מכם כבר נטשו בדרך. אנחנו לא כועסים..

קיבלתי תגובות מדהימות על הפוסטים הקודמים ואני שמחה על כך מאוד. נשים שיש להן חברות בטיפולים אמרו לי שעכשיו הן מבינות אותן קצת יותר טוב, ונשים מטופלות בעצמן אמרו לי שממש הוצאתי להן את המילים מהפה.

אני שמחה לחלוק את חוויותיי איתכם, הקוראים הנאמנים, כי אני חושבת שלא מדברים על הנושא הזה מספיק. נכון שמדברים על כל העיניין הכלכלי והלוגיסטי אבל על ההתמודדויות האמיתיות והיומיומיות אף אחד לא מדבר ויש לזה חשיבות גדולה!

אז מפה אני קוראת לכל הזוגות המטופלים לצאת מה”ארון” ולהתחיל לדבר! אין במה להתבייש ואין בשביל מה להתחבא! דברו, שתפו ורק אז תקבלו את התמיכה לה אתם באמת ראויים.

אז תודה לכולם. תודה על הפרגון ותודה על ההבנה. אוהבת אתכם מכל הלב..!

עוד מהבלוג של שני יאדגרי ג'ורנו

קבלו אותי! מיומנה של מטופלת הפוריות

שבע שנים. שבע שנים ארוכות, שבע שנים מייגעות. שבע שנים זו תקופת חיים שלמה... מה אפשר לעשות בשבע שנים? תעצרו רגע, תנסו להיזכר.. מה אתם עשיתם בשבע שנים האחרונות? התחלתם וסיימת תואר ראשון? אולי גם שני? התחתנתם? ילדתם שני ילדים?...

תגובות

תגיות:

IVF, אבל, אובדן כבד, איחורים, אכזבה, אכזבות, אמהות, בדיקות, בדיקות בלתי פוסקות, בדיקת הריון, בוס, בוסים, בילויים, בריתות, דמעות, דפיקות לב, הורמונים, החזרת ביציות, הפן הכלכלי של הטיפולים, הפריות, הפריות מבחנה, הפשעה אישית, הרבה זמן, הרדמה, הרדמות, הריון, השמנה, זוג, זמן, זריקות, חברות, חברים, חופה, חוק עבודת נשים, חזקה, חיים, חיים תקינים, חשבון בנק, טיפולי פוריות, טיפולים, טלפונים, יבלות, יומן, יומן של מטופלת, יחיד, ילדים, ילודה, כאב נפשי, כאבים, כואב לי, כוחות, כוחות נפש, כלכלי, כסף, לא איכפת לך, לא מבינים אותי, לא מכירים אותי, לאסוף כוחות, להיות חזקה, להיות חזקה בזמן הטיפולים, להישאר שפויה, להמשיך הלאה, לחצים, לנגב דמעות, לספר, מאמץ, מאניה-דיפרסיה, מדינה יהודית, מטופלת פוריות, מלחמה, מלחמה פרטית, מעבר אכזרי, מעגל חברים, מעגל קרוב, מעסיקים, מעקמים פרצוף, מרה שחורה, מתי תביאו ילדים, נשואות, נשואים, עבודה, עובר, עידוד, עלויות, ערבות הדדית, פוריות, פיטורים בזמן טיפולים, פרוטוקול, פרנסה, ציפייה, קושי, קילוגרמים, קריירה, קשיים, רגעים מעודדים, רגשות, רווקות, רווקים, רופאים, רפואה, רפואה פרטית, רפואה ציבורית, שאיבת ביציות, שבע שנים, שבר, שבר גדול, שפויה, תגליות, תיוקים
פורסם לפני 6 years

השניים שלי

הם היו שניים. שניים קטנים, שניים תמימים, שניים שמצאו את דרכם אליי והשתרשו אצלי ברחם. הם היו שניים. בן ובת שבחרו בי להיות האמא שלהם. הטיפול היה ארוך. פרוטוקול ארוך שהתחיל עקום ונגמר עקום. מעט מאוד ביציות נשאבו ולבסוף...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה