אוקטובר פסט

אוקטובר פסט הוא פסטיבל גרמני עם הרבה בירה. בשנים האחרונות הוא מהגר לאט לאט לישראל. כותבת הבלוג, הגיעה אליו לגרמניה , לפני כ 30 שנה, מבלי להתכוון כלל, וזאת אגב נסיעה ראשונה של הורים צעירים לשתי בנות קטנות להתאווררות קצרה באירופה. רוצים לשמוע עוד? מוזמנים לקרוא מה קרה

במסגרת "בזבוז הקצאה", כמו שבוזבזה עלי הקצאה, כאשר ביליתי לא מזמן במשחק כדורגל בליוורפול, כך בוזבזה עלי הקצאה לפני קרוב לשלושים שנה, כאשר ביליתי ב"אוקטובר פסט" במינכן, מבלי להבין שהנה אני, במקום שרבים חולמים להגיע אליו.

הגענו לשם, ממש במקרה, ואתם בטח תשאלו: "איך בן אדם מגיע למינכן, ועוד לאוקטובר פסט, במקרה?" אז זה היה המקרה שקרה. פעם, שלא כמו היום, היה פחות נהוג לקחת את הילדים לנסיעות  וחופשות בחו"ל. אני גם מהאימהות האלו שמוכנה עד עכשיו שהילדים יבואו איתי אם אני נוסעת. האמת, גם לא כל כך היה לי למי להשאיר, אבל כשהבנות היו בנות חמש וחצי ושלוש. זה הרגיש נכון לזוגיות שלנו לנסוע לבד לחו"ל לכמה ימים. הלכנו על ההכי קלאסי שאפשר, פריז ולונדון חופש סוכות. מה יכול לא להצליח?

IMG_20181014_135710_513x1024

האמת, הכל היה ממש מוצלח. למעט העובדה שאיך שלא סובבנו את התוכנית, לא נמצאה כל חזרה מאירופה, כזו שתאפשר לי להתייצב בזמן לבית הספר בסיום החופש. בלית ברירה החזרה היתה דרך מינכן. לילה אחד במינכן, והשכם בבוקר, טיסה לישראל, מה כבר יכול להיות?

הבנות נשארו בבית בנהלל, עם אחותי הצעירה ממני, בעלה והתינוקת שלהם, ושתי אחיותיי  העוד יותר צעירות, שהיו בבית ההורים כתמיכה וגיבוי. צוות יותר מוצלח לא יכולתי למצוא, כפי שתראו בהמשך.

בדקתי שוב ושוב עם הבנות ש"זה בסדר שאבא ואמא נוסעים לשבועיים, וגם יחזרו" כמו שלימדה אותי היועצת בבית הספר להגיד, משאירה להן מתנה קטנה, ארוזה ונחשקת, לכל ערב, עם ברכה מאמא ואבא שנסעו וגם יחזרו. הבנות באופן מפתיע מיד אמרו שאם נביא להם איתנו בחזרה בובה מדברת והולכת, כמו שיש לחברה מהגן, וכמו שקונים רק בחוץ לארץ, אנחנו חופשיים לנסוע לשלום. עוד ביקשו, שנביא להם  בובות קטנות של "צבי נינג'ה", הסדרה שכיכבה אז בתוכניות שראו בטלוויזיה, כמו שאר ילדי הגן. מצוידת ברשימה שהיתה בכיסי כל הנסיעה של הצבים לפי השמות הצבעים, וסדר העדיפויות לקנייתם [הסגול-דונאטלו, הכחול-לאונרדו, הכתום-מיכאלאנג'לו,והאדום- רפאל] ושתי מזוודות עם הרבה מידי בגדים, למגינת ליבו של בעלי שגם סחב אותם, וכשהעז להעיר על כך בבית ערב הנסיעה , יצא כל הבכי של אמא שהולכת להשאיר את בנותיה שבועיים בלעדיה לראשונה. אחותי היקרה חיבקה אותי באהבה והבנה, והבטיחה לי שהכל יהיה בסדר.

a-Team-Ninja-color-to-print1-a4_1024x723

האמת, היה. התחלנו בפריז, היא חייכה אלינו, ואנחנו אליה. החיוך היה כל כך רחב, שהחלטתי לנעול בכל זאת את נעלי הספורט החדשות שקניתי ב"דיוטי-פרי", ולזרוק את הישנות שהבאתי מהבית לפח. אפילו שידעתי שלא מתחילים בטיול שכולו הליכה להסתגל לנעליים חדשות. וכך, לא אשכח איך צעדתי ב"לובר", עקב בצד אגודל מחשבת כל צעד אל מול שלפוחיות הענק שהתפתחו ברגליי. מחייכת אל המונה ליזה בחיוך עצוב וכואב, ואילו היא מחייכת אלי, למזלי, מכל פינה בה הבטתי בה.

ללונדון הגענו אחרי יום ארוך של  נסיעה, וכאילו במיוחד לקראתי, כבר על יד העצירה הראשונה בעיר,  נעצרה ממש על ידנו מכונית, ממנה יצאה אשה צעירה, וגם חזרה אליה, עם שתי הבנות שלה, שהיו בדיוק, אבל בדיוק  בגילן של הבנות שלי. אחת על הידיים, אחת נתנה לה יד, שתיהן בתלבושת אחידה בריטית מחוייטת, וכובעי קש עם סרט על הראש. והאם פותחת את דלת המכונית, מכניסה את זו לכיסא הבטיחות שלה, ואת זו לצידה. מעולם בעולם לא היו ילדות כל כך דומות לבנותיי, והאם שהיתה  בתנועותיה כמו ההעתק המושלם של תנועותיי שלי, בשגרת ה"איסוף מהמסגרות".

הצרוף של בנותיי הלונדוניות, הגשם שהחל לטפטף, הערב שהחל לרדת, השלפוחיות שפצעו ולא אפשרו לי לזוז, ההיסחבות של בעלי עם שתי מזוודות ענק, המלאות בגדים שלא נלבשו, וקיטוריו החרישיים והצודקים, ההגעה למלון פרברי עם חדר קטנטן, הריח של התבשיל ההודי שמילא את החלל, ומראם האקזוטי והלא בריטי של בעלי המלון, עשו את שלהם. נכנסנו לחדר, חלצתי את נעליי, נשכבתי על המטה,  והודעתי לבעלי שאני רוצה לחזור הביתה –עכשיו! כמו שהבטחתי לבנות, "אמא נוסעת, ואמא תחזור", אז מה זה משנה אם זה יהיה שבוע לפני הזמן.

אני לא מהבכייניות, אבל אותו לילה, בכיתי לילה שלם. מיבבת מידי פעם "אני רוצה הביתה עכשיו!" לשמחת כולנו, הוא עמד בפרץ. בבוקר, השמש זרחה. הרוקח בבית המרקחת הסמוך למלון, גם הבין אנגלית, גם נתן לי משחת פלא לשלפוחיות, וגם הלב נרגע.

New Doc 2018-10-14 22.52.35_1_690x1024

נרגע, אבל התמלא רגשות אשם וגעגועים מהסוג שגורם לבעלי החנות היוקרתית "הרודס" לבנות את הונה. בטח שקניתי לבנות "בובה הולכת ומדברת", הכי יפה, הכי גדולה, והכי יקרה. כדי לסגור את הפינה הזו, ולהגיע למינכן בשלום, אספר לכם שאחרי שבועיים בבית, היא פסקה ללכת, וגם נאלמה דום. שמלתה הוורודה עם הנקודות הלבנות עברה אחר כבוד לבובה ה"ילידה" השתקנית שהיתה בבית, וליוותה אותה שנים רבות, כמו בגד מה"ביוקר". גם הפתק עם שמות "צבי הנינג'ה " נשלף מהכיס, והם נקנו.

בקיצור, הגענו למינכן, נהג המונית שהסיע אותנו למלון הסביר לנו שוב ושוב שיש בעיר פסטיבל שבאים אליו מכל אירופה, אוטובוסים על אוטובוסים. אני בעיקר כבר רק רציתי הביתה. הגענו למלון מפואר מאין כמוהו, שרק המקלחת שבו היתה יותר גדולה מחדרי המלון שמצאנו בפריז ובלונדון גם יחד. הבנו, כמו שאמר הנהג, שאם אנחנו כבר כאן הלילה, ממש כדאי לצאת ולראות מה קורה, במרחק מספר צעדים מהמלון. מבחינתי, הייתי מוכנה לעשות הכל, העיקר להעביר את הזמן, כי מחר בצהריים, אני עם הבנות, בארץ.

יצאנו לרחוב, ומולנו תהלוכה של עגלות מקושטות, אתם יודעים, כמו ב"חגיגת שבועות" בנהלל, רק התכנים היו קצת שונים. הרבה חביות בירה וגרמנים עם מכנסיים קצרים ,שלייקס פרחוניים וכובעי לבד מחודדים.

IMG_20181014_135622_1024x768

הגענו גם לביתני הבירה הגדולים. רק לפני שאתאר את גודלם, אתן גילוי נאות קטן. גם היום אנחנו לא שותים בירה. הבירה לא הרשימה אותנו, אבל האווירה, מאוד. עד היום, כאשר אני מלמדת על צמיחת הנאציזם, ומדברת על מרתפי הבירה, והאווירה שהיתה בהם, אני משחזרת לעצמי ולשומעיי את אותו לילה במינכן. הקישוטים הבוואריים על הקירות, השירה העממית העוצמתית הבוקעת מן הגרונות ,הנגינה הפולקיסטית, והמלצריות הלחוצות בתוך השמלות המסורתיות במחשופים שופעים שהתרוצצו בין הסובאים הדופקים בספליהם על השולחנות, עם כוסות/קנקני בירה של ליטר, שהכי הזכירו לי בגודלם לפחות את ה"ליטר" שהשתמשו בו למדידת חלב ב"מחלבה" בנהלל. כשהאווירה החלה להתחמם, ואיתה גם השירה והתורות לתאי השירותים, אמרתי לזאב שאני מרגישה שעוד רגע גם יתחילו לצעוק סיסמאות, ולך תדע…

IMG_20181014_135557_1024x768

ליתר ביטחון, ורוויים מהמראות הקולות והניחוחות, הלכנו לחלק של ה"לונה פארק", שבאמת, כמותו לא ראיתי מעודי. החל ממגרשי החנייה העצומים, שמכילים אוטובוסים של חוגגים מכל אירופה, ועבור למתקני ענק צבעוניים ומנצנצים שמרימים, מסובבים, הופכים ומערבבים קהל מצווחח בשמחה ובפחד.

מול כל ההתרגשות הגדולה הזו  שלי, רק מלשמוע את הצעירים הללו, בתוספת חרדה בסיסית ורגש אימהי מתגעגע במיוחד, מתוח עד לקצה קצוותיו, העמדתי את זאב מולי, ואמרתי לו כך: "אני מבקשת ממך שתשבע לי, שגם אם אני אמות ולא אהיה בחיים, שהבנות שלי לעולם לא יעלו על מתקנים כאלו". אני לא זוכרת לגמרי מה היתה תשובתו, רק אציין שלקראת צהריים, כשנחתנו בארץ, המלאכיות הקטנות שלי, רצו לקראתנו, לבושות בשמלות פרחוניות תואמות, הוורודה והצהובה , עם צווארוני התחרה הלבנים שתפרתי להן. יפות ומתוקות מהן לא היו, ואין עד היום בעולם כולו (למעט אולי הנכדה). עד מהרה בדרך הביתה, במושב האחורי באוטו של סבא וסבתא, נרדמו מאושרות על בירכינו, אוחזות בחוזקה זו את צב הנינג'ה הכתום, וזו את הסגול.

New Doc 2018-10-14 22.52.35_2_413x1024

כשהתקרבנו הביתה, התעוררו, וכשעלינו במדרגות ,על דלת הבית קידם את פנינו שלט ברכה גדול ומצוייר. תוכנו היה מאוד פשוט. חוץ מ"ברוכים הבאים" הבנאלי, היה כתוב בו כך: "כשאתם הייתם בפריז ובלונדון, אנחנו היינו ב…" עם רשימה של כל הכיפים אותן עשו עם אחיותיי בשבועיים שנעדרנו. גולת הכותרת מבחינתי לפחות היתה: "היינו ב'לונה פארק' בעפולה, והיינו ב"גלגל ענק", ב"קרוסלה המתרוממת", ב"סירות המעופפות" וב"מכוניות המתנגשות".

הסתכלתי על זאב, שאך הושבע על ידי בכפייה לפני כמה שעות רחוקות, בגרמניה האחרת, והבנתי, שלפעמים, באמת חשוב שההורים קצת יניחו לילדים, ייסעו לנוח קצת במרחקים, ויתנו להם ליהנות מהחיים, ולגדול!

במחשבה שנייה, אולי לעולם לא הייתי מגיעה לתובנה העמוקה הזו, אלמלא הייתי מבקרת ב"אוקטובר פסט", למרות שלא שתיתי בה בירה, ולא עליתי על אף מתקן. אז זה כנראה בכל זאת לא ממש "בזבוז הקצאה"

_______________________________

IMG_20181014_135759_1024x768

 (תמונות 1'5'6'7) השבוע, חיפשתי מקום לצלם בו ברז או כוס בירה. נכנסתי לפאב "דיוק" במרכז הכרמל. הסברתי בעדינות מה אני מבקשת, וקיבלתי קבלת פנים נפלאה. הזמינו אותי להיכנס לעמדת המוזג, הביאו לי כובע אופייני לאוקטובר פסט, והציעו לי לשתות כוס בירה. אחרי שהסברתי שאני לא שותה בירה, ומרגישה מסטולית אחרי מיץ פטל בריכוז גבוה מידי, אחד העובדים הדגים בעבורי-עבורכם לגימה כדת וכדין. המון תודה להם!

תמונה 2- צבי הנינג'ה מתוך חוברת צביעה להורדה מהרשת.

תמונה 3-"העומד בפרץ"-יושב כמו תייר בלונדון, ומדגמן התמסרות למצלמה ולצלמת.

תמונה 4–רק ילדה אחת, עם רק שמלה אחת. לא הצלחתי למצוא אף תמונה עם השמלה הוורודה, ובטח לא של שתי הילדות.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.