בין מזרח למערב

בחורה עם מחשב נייד

אני חושבת שכבר איזה חודש שלא כתבתי. הכתיבה אמנם משחררת ופותחת דרכי חשיבה חדשות, אבל אפילו היא לא מסוגלת לעזור במקרה של סינוסים גדושים כמו שלי.

כבר קרוב לחודש שאני מצוננת, ו"מבשלת" משהו, כמו שאומרים (ולא צ'יקן רייס). חזרתי מהארץ חולת געגועים ותירגמתי את המחלה הנפשית לפיזית כשאני מלקטת לי סימפטומים מכל הקשת של מחלות דרכי הנשימה.

האנטומיה של גריי, גרסת המציאות. אבל מסתבר שאני לא לבד עם החיידקים שלי. מיטב חברותיי וילדיהן ואפילו חלק מבעליהן החזקים שבגברים (עידו הרץ, ייבדל לחיים ארוכים), קרניבורים ידועים וחובבי יין אדום משובח, נפלו בסם והשתמשו באוגמנטין.

יש פה בסינגפור את אפקט "צלחת הפטרי". זוכרים אותה, אותה צלוחית עליה היינו מנביטים חיידקים במעבדת ביולוגיה בתיכון, משכנים אותה שבוע במקרר ומוציאים אותה כשהיא מריחה כמו גבינת ברי?!?

גם כאן, במזג האוויר הדביק והרטוב, חוגגים להם החיידקים ובעיקר חוגגת המיקרופלזמה, אימת האמהות והרופאים כאחד.

האמת, שמדובר בסוג של דלקת ראות מקומית שמחייבת אבחון בבדיקת דם וטיפול אנטיביוטי. ברגע שאחד הרופאים פה שומע על תופעות של חום, שיעול ועייפות, שיכולות להתאים לכל קלסתר של מחלת חורף בארץ, הוא חוטף מייד את העט הכדורי שלו ועוד לפני שהוא רושם לך בדיקת דם, הוא מצייד אותך באנטיביוטיקה לעשרה ימים, שיהיה.

בכלל מדיניות התרופות פה היא מהמשוחררות שראיתי. כל תלונה זוכה להתייחסות תרופתית והתרופות ניתנות במקום, בקבלה אצל הרופא. אין צורך ללכת לשום תואם "סופר-פארם" עם מרשם, לקחת מספר ולשוטט בין מדפי השמפו והסבון הנוזלי עד שמגיע תורך. אין מבצעים על אולטרסול של ד"ר פישר בקופה, ואין לייף סטייל וקפה טסטר צ'ויס ב- 24.90. יש פקידת קבלה שנותנת לך את התרופות, מסבירה כיצד ליטול אותן ומוציאה לך חיוב שלא ברור מניין הגיע. ויש בעיקר הרבה תרופות. כי כשחברת הביטוח משלמשת, והלקוח מערבי, מה הבעיה לחזור הביתה כם ילד בן 3 וכמות תרופות שמתאימה לזוג קשישים חולי לב בני 80?!?

אחד הדברים שצריך להחזיק פה בבית אחרי כל ביקור רופא, הוא מחלק תרופות. הקופסא הזו שנמצאת בכל בית בו אחד האנשים נוטל תרופות על בסיס קבוע. כי אין באמת סיכוי לזכור מה לקחת, מתי וכמה.

אני מוצאת שבמצבי ניתנו לי תרופות רבות כאילו אני משתתפת בניסוי כחלק מקבוצת המחקר. "קחי אוגמנטין 625 מ"ג ל-5 ימים, תשלבי את זה עם סטרואידים ותראי מה יצא…" תחזרי עוד שבוע לדווח לנו על הרגשתך. אם לא השתפרה, נעביר אותך לקבוצת מחקר נוספת בתרופה ניסויית שנקראת "אוולוקס", שאמנם בקושי שמעו עליה בישראל ובטח היא הוצאה כבר מזמן מסל התרופות,אבל פה עדיין נבדקת יעילותה ולמה שלא תשתתפי בניסוי על המוח שלך?!?

המטה למלחמה בסמים היה חוגג פה, תאמינו לי…

הרפואה כ"כ זהירה, שכל דבר זוכה למענה רפואי רציני מידי. שיעול מטופל מייד בסירופ שיעול, אפילו בילדים מתחת לגיל 6 והכל בצבעים פסיכודליים של אדום בוהק וורוד, כאילו נלקחו  "השיקויים" האלה היישר מאיזה בר אקטיבי בחתונה באולמי קליפסו. רק שה"שתיין" במקרה הזה הוא הילד שלך, שמתלהב מאוד מהצבע הלא הגיוני של התרופה ומהטעם העז שלה ומבקש עוד…

הסכומים שעולה פה ביקור תמים אצל רופא ילדים, היו מפתיעים כל חברת ביטוח בארץ. הביקור יכול לנוע בין 100 דולר לסכומים של מעל 1000 דולר לרופא מומחה.

ולעומת תעשיית התרופות המשגשגת והרפואה הקונבנציונאלית, מתקיימת לה הרפואה הסינית. מחדרים קטנים בקניונים מקומיים ועד מרפאות מסוגננות שגובות 300 דולר לאבחון, מציעות כל מיני טיפולים מדיקור, טווינה, מגנטים, שיקויים ופורמולות, שלהן צבעים מאוד לא פסיכודליים, הגובלים בדיכאון וטעם שמזכיר איך זה לשתות מים היישר מנהר מלוכלך ב"חזרה מטואיצ'י"…

ביאושי ממחלתי כי רב, ואחרי פגישה ארוכה אצל האף, אוזן גרון, שקבע לי סי.טי סינוסים (כי מה זה עוד קצת קרינה לעצמות אחרי כל האנטיביוטיקה שלקחתי) והמליץ לשקול ניתוח קטן בהרדמה מלאה עם הסקירה לא תצא נקייה ואחרי עוד 650 דולר, שמתי פעמיי בהמלצתה של קרן, מורה הנבוכים שלי לרפואה הלא קונבנציונאלית, לד"ר צ'ו לד סין. הרופא הסיני החביב הזה, היושב במרכז קניות מקומי, נותן למטופל להחזיק אלקטרודות בידיים המחוברות למחשב. בידו שלו, הוא מחזיק אלקטרודה נוספת שבאמצעותה הוא עובר על נקודות דיקור שונות בכפות הידיים והרגליים. האלקטרודות משדרות למחשב את מדדי הגוף ובסוף כמובן שנאמר לי שצריך לאזן את אנרגיית הצ'י שלי ועד משהו בנוגע ליינג והיאנג הלא מאוזנים שלי…נשכבתי על מיטה, כולי מלאה במחטים, מעליהם הצמיד לי צ'ו מגנטים ובמרכז הבטן שלי הוא שם משהו כמו אגרטל פרחים קטן מחומם שמעליו עמד עמוד, כמו זה שיש במספרות לייבוש מהיר של הצבע. וככה שכבתי מעל חצי שעה. למתבונן מבחוץ ודאי נדמתי לפסל אש ומים של אגם בכיכר דיגינגוף…

צ'ו אמר שבמצבי הלא מאוזן, עלי להתייצב בקליניקה שלו אחת ל – 4 ימים. הוא גם רשם לי תרופות טבעיות ושילח אותי לדרכי.

עברו כמה ימים וקרן, שראתה כי אני לא משתפרת החליטה לנסות איתי טכניקה יותר אגרסיבית – ניקוי רעלים דרך הרגליים. היא סחבה אותי ממיטת חוליי לעוד קניון מקומי בצ'יינה טאון, למקום שנראה כמו קליניקה פשוטה לפדיקור.

פיילה (גיגית בשבילכם) של מים הושמה למרגלות רגליי, לתוכה הוכנס פילטר. סביב בטני כרכו חגורה כלשהו ולידי נדחפו אלקטרודות ואז לחצו על המתג וזצים חשמליים כמו בניסוי הפסיכולוגי של מילגרם ואש ניתנו לידי. מה שיותר הפתיע אותי מהעובדה שחישמלו אותי ועוד דרשו ממני לשלם על זה (10$), היה שככל שהתארך הזמן שישבתי שם, העכירו המים בהם טבלו כפות רגליי והפכו לעיסה בוצית, חומה ודוחה, כמו ב"חזרה מטואיצ'י"…לא האמנתי למראה עיני. רגליי התמימות, שנועדו עד עכשיו להליכה ולמשטח ניסויים לצבעי הלק של הבנות בקומה השלישית בגרייט, מנקזות עכשיו רעלים מגופי. לאחר חצי שעה של חשמולים קלים סטייל "קן הקוקייה", הסבירה לי המחשמלת שהשכבה השומנית מעל המים מראה שהאוכל שאני אוכלת מאוד שומני (טוב, ככה זה כשכל יום אוכלים צ'יקן רייס גם אם האורז מלא), שאני אוכלת יותר מידי בשר ושבאופן כללי אני סובלת מחומציות וממעי רגיז. כאן, המליצו להגיע פעם בשבוע לטיפול תחזוקתי ונראה שלא חשבו שמצבי סופני ודורש מכות חשמל על בסיס יומיומי…

זהו, חזרתי הביתה, החלפתי למדי א' – הפיג'מה שלי, נטלתי עוד מנה של אנטיביוטיקה, כשאני מקפידה להפריד אותה מהכדורים הסיניים ומהאסידופיליס שלי. שתיתי את החליטה בטעם בוץ, שטפתי את האף בתמיסת סיילין וריססתי פנימה שתי טיפות של נזל-ספריי. בקושי יכולתי לנשום מהאף, כל הגוף כאב לי והשתוקקתי לדקסמול קולד נייט, אבל לא היה לי כוח לקום. במקום, הושטתי יד למדבקות שנתנו לי לכאבי גב והדבקתי עוד אחת באזור עצם הזנב. נראיתי כמו מקרה ב"האוס" שצריך לפצח אותו.

בניסיון  להתעודד, בדקתי את מצבן של חברותיי – אצל קרני כולם עדיין היו חולים והיא הרגישה חלושה למרות שבעוד כמה ימים היא כבר אמורה להיות על מטוס בדרך לחתונה של אחותה, רונית שסיימה סשן חום נוסף עם הבנות, פיתחה אחד משל עצמה והיתה בדרכה לראפלס לשלול מיקרופלזמה, עידו השרמנטי עדיין על אנטיביוטיקה, ועוד ילדים מהגן שוטטו עם עוזרות בקניון כשהם או מעולפים מחום או נראים כמו אחרי מנה הגונה של נורופן (high בנורופן), מוכנים למסיבת טבע פראית ב"אמזוניה".

ורק בודהה נראה משועשע מכל המיקס התרופתי הזה בין מזרח למערב בגוף שלי ואולי של כולנו. והנזיר, שגם ככה תמיד מחייך, בטוח כבר מתגלגל מצחוק.

שתהיה לכולנו רפואה שלמה ושנת בריאות!!!!

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.