הבלוג של y

yildiz

בת אימא וסבתא. פנסיונרית עסוקה מעל הראש. יתומה מאם. גרושה... משכילה אקדמית, אך לומדת כל יום כמה מעט אני יודעת. משאלתי להפיק את המרב ממה שיש. לרוב אובדת עצות ותרה אחר תשובות. בעלת מודעות חברתית, אכפתית ויש לי דעה כל כל דבר... +עוד

בת אימא וסבתא. פנסיונרית עסוקה מעל הראש. יתומה מאם. גרושה... משכילה אקדמית, אך לומדת כל יום כמה מעט אני יודעת. משאלתי להפיק את המרב ממה שיש. לרוב אובדת עצות ותרה אחר תשובות. בעלת מודעות חברתית, אכפתית ויש לי דעה כל כל דבר (כמעט). עוסקת ומאמינה בגישור הן כעיסוק והן כדרך חיים. חמה, אוהבת ורואה בתפקידי כסבתא את גולת הכותרת.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מאוגוסט 2013

אין לי מושג למה בדיוק, אני שבה וחוזרת לעיר הולדתי איסטנבול. לכאורה, לא הייתי צריכה לחזור למקום שבחוויה שלי, לא הטיב עימי. אך למעשה, אני שבה ונוסעת לשם, שוב ושוב. כאילו אני מתקנת את העבר באמצעות ההווה.

21/02/2018

טורקיה שלי, החתמה עד קעקוע

סיפור של עליה זיכרונות  של סבל עד תקווה

 תמונה מפייר לוטי  שנה שעברה IMG-20170331-WA0044

בפוסט הקודם, “בנשמתי אני נטע ברזילי”. רמזתי על ילדות מורכבת –  אם כי, מטעמים ברורים אני לא מתרפקת על העבר בלשון המעטה.  אולם, מתגובות קוראים (אישית ובע”פ) הבנתי, כי הפוסט עורר רגשות הנתפסים  כסובייקטיביים –  ובצד זאת, זה העלה גם  לא מעט שאלות של איך, כמה למה וכו’. קרי, נוצרה  אנומליה בין ‘האני’ כפי שעולה מהפוסט, לבין ‘האני’ בחיים עצמם… אסרטיבית, מצליחה (בעיני אחרים)ובדרך כלל… לא לוקחת “שבויים”. חשבתי שהגיע הזמן להתחיל מבראשית. תוך ניסיון לעשות סדר בעניינים, לא רק כדי לשתף, אלא גם ע”מ לעשות סדר, אצלי  בראש ובלב.

אז ככה, עליתי לארץ בגיל 7. המפגש הראשון שלי עם מערכת החינוך, היה בגיל 6. עליתי לכיתה א’ בטורקיה. מבלי שהייתי בגן בכלל – עד גיל 6 גדלתי בין הורי וסבתי. באופן מפתיע, אני זוכרת שסבתי צבטה אותי מידי פעם. בלאדינו קוראים לזה פילישקו. זה מה שאני זוכרת. לא חיבוק, לא אהבה יתרה, רק “פילישקו”. בהיותי היום סבתא  אני מזדעזעת מהמחשבה, שחלילה אכאיב איכשהו לאחד מ 9 נכדי. אז נכון, הייתה תקופה בעבר שהיכו כדי לחנך… אבל, אני מאמינה שאחרים זוכרים גם, מנעד שלם של התייחסויות כמו… חום, קירבה, הבנה, חמלה או חלילה וחס הגנה. ולא רק “פילישקוס” ברבים.

בשנת 1960, באיסטנבול גרנו ברובע באלאט שבפנר.  נשלחתי לכיתה א’ , הגם שלא היה לי כל בסיס של תפישת מרחב, כמות או גודל כלומר, לא מוכנה לבית ספר כלל – ולאחר כחצי שנה, במסגרת יום הורים, קבעו המורים שאני מפגרת “בחומר” (קרי אני לא מבינה את משמעות הכפל). להורי ובעיקר לאמי, זה היה קו פרשת המים- לא רק שנולדה להם בת  במקום בן, היא גם כנראה מפגרת, ובעיני אימי, כמו סבתי מצד אבי, איתה נאלצה אימי לנהל מערכת יחסים מורכבת. כלומר, הרגשתי שאני מקור בלתי נדלה לבושה.  אותו היחס ליווה אותי גם בארץ. מחד, כילדה קלטתי את השפה די מהר, דבר שהקנה לי מעמד במשפחה, היות והייתי שרת החוץ שלהם. ומאידך הייתי מקור לבושה תמידית  וממש אבל ממש לא “חומר” שיתבזבז בלימודים. אולם כבר אז הייתי מרדנית דבר שגרם לאימי לרצות להשיא אותי כמה שיותר מהר (“שבעלך יתמודד איתך”, זה שהייתי רק בת 11 לא נלקח בחשבון) עיקר יעודי מבחינתה היה, להיות אשת איש. הגם שהורי מעולם לא היוו או יכולים להוות דוגמה לזוגיות.

ואכן, נישאתי בגיל 16. מנסה כל חיי ללא הצלחה, להוות מקור גאווה לאמי. רק לקראת הסוף, לדעתי די הצלחתי – אבל, במחירים די גבוהים.  נושא נישואי  כמו דרכי באקדמיה (MA), ראויים לפוסט נפרד.

אני מנסה לעבד ברטרוספקטיבה את חוויותיי בעיניים של אדם בוגר, מנסה לבדוק, להזדהות ולראות את התמונה לא רק מעיני.  מסע שאני צועדת בו כתהליך, בערך כל יום בחיי. יש לציין כי בכל עשור יש לי תובנות נוספות חדשות.

על אף כל האמור לעיל, אין לי מושג למה בדיוק, אני שבה וחוזרת לעיר הולדתי איסטנבול. לכאורה, לא הייתי צריכה לחזור למקום שבחוויה שלי, לא הטיב עימי. אך למעשה, אני שבה ונוסעת לשם, שוב ושוב. כאילו אני מתקנת את העבר באמצעות ההווה.

זה פשוט מסב לי עונג לנחות שם. אני מוצאת את עצמי מגלה שסגנון הריהוט שלי הוא משם, שהבחירות הקולינריות שלי משם, שהנופים שם היפים בעולם, בעיני. הגם שהייתי באי אילו מקומות בעולם.

יש לי תחושה, שאיסטנבול הינה קעקוע בנשמתי (משהו כמו החתמה). לאחרונה הבנתי, שאיסטנבול לעולם לא תהיה מובנת לאחרים, כפי שהיא מובנת לי. קרי- כל אחד והאיסטנבול שלו.

הבוקר רכשתי כרטיס טיסה לאיסטנבול, בעוד חודש וחצי אהיה שם – תודו שזה הרבה יותר זול מפסיכולוג. לא?.

עוד מהבלוג של y

מ"נפרדנו כך" 47 שנים אחרי... אח פגישה שכזאת!

"ויקיפדיה - (נוסטלגיה (רפקת בעברית) הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו. נוסטלגיה (לטינית) פירושה - הבט לאחור בכאב. על כך כתב הסופר...

תגובות

פורסם לפני 3 years

הג'ינגית שהלבינה בדרכים

טרי מהתנור, הרגע שבתי מביקור אצל אבי ביקנעם, (מצבו בכי רע, לכל השואלים, תודה). כביש צר ביותר, אם כי דו מסלולי מקשר בין צומת התשבי, לצומת אלונים. בצידי הכביש, מכינים את כביש 6 (ההמשך או השד יודע מה) התחושה היא שהעבודה על הכביש...

תגובות

פורסם לפני 5 years

יתמות בגיל מאוחר

יתמות בגיל מאוחר אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים, מקובל שבימים אלה עולים לקברות הורים משפחה וצדיקים. מי באמונה שזה יביא מזור, ומי כי כך מקובל – מסורת. ויש השוטחים את מרי ליבם על מצבת יקירם. כשלעצמי (מעולם לא הבנתי את הנהיה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה