הבלוג של יהודית אוליבר

yehuditholiver

שלום, אני יהודית אוליבר, אמא לארבעה ילדים נפלאים שבזכותם התאהבתי במקצוע שלי. בוגרת המסלולים להדרכת קבוצות הורים ולהדרכת הורים פרטנית במכון אדלר. שואפת לעזור להורים, לחבר אותם לכוחות שלהם ולאמונה שלהם ביכולתם. מאמינה... +עוד

שלום, אני יהודית אוליבר, אמא לארבעה ילדים נפלאים שבזכותם התאהבתי במקצוע שלי. בוגרת המסלולים להדרכת קבוצות הורים ולהדרכת הורים פרטנית במכון אדלר. שואפת לעזור להורים, לחבר אותם לכוחות שלהם ולאמונה שלהם ביכולתם. מאמינה גדולה ביצירת שינוי מייטיב במשפחה ובהפיכת הבית למקום מחזק שנעים לשהות בו ביחד. קישור לאתר שלי: www.yehuditholiver.com קישור לדף העיסקי שלי: https://www.facebook.com/YehudithParentGuidance/

עדכונים:

פוסטים: 42

החל מאוקטובר 2018

תמונה אחת שמנציחה רגע קסום לפני הנורא מכל. תמונה אחת שמנציחה ילדה אחת

16/02/2020

זוג צעיר, נישאים, מתרגשים, חלומות משותפים נרקמים. בת נולדה ולאחריה עוד אחת. זוג צעיר, שתי בנות קטנות – משפחה. דירה קטנה, משפחה קטנה, מתחילים חיים. הוא עובד, היא עובדת. זוג צעיר במדינה צעירה, מלחמה על המדינה, מלחמה על הקיום.

תמונה משפחה 2

צילום: אלבום פרטי

תמונות מטבען נוצרות רגע, רגע אותו יודעים רק המצולמים. רק הם יודעים מה חשו, היכן היו באמת, מה עבר עליהם, מה היה לפני ומה היה אחרי אותו רגע מצולם. תמונות מטבען מספרות סיפור ואת הסיפור מספר הצופה, הוא זה שמשלים תיאור מילולי לזה הוויזואלי, הוא מפרש, מוסיף רגשות והרבה אינו יודע. כמה יופי ותקווה יש בתמונה הזאת, כמה התחלה ושמחה, כמה ביחד ואהבה יש בה.

אני מתבוננת בתמונה – כמה הם יפים, פנים נאות, עור חלק ושיער שחור. לבושים חגיגיים, מתבוננים בביתם התינוקת בעוד הפעוטה מישירה מבט למצלמה. אני מתבוננת בתמונה ורוצה להיכנס לתוכה – להבין מה הרגישו, להיכנס מתחת לעורם, להבין איך זה היה, איך זה היה לפני. איזה אנשים הם היו לפני, איזה אנשים הם היו לפני שהנורא מכל נכנס לחייהם וביד גסה חטף את צעירותם, את החלומות, את התום, את הציפייה לטוב, את האמונה. רגעים שהם בלתי מובנים, בלתי נתפסים ושקשה לעכל.

כאשר הפכתי להיות אמא, התחלתי לחוות את הפלא הזה של אהבה לילד שלי. הדאגה לשלומו, הרצון להייטיב, השאיפה להעניק את הטיפול המתאים והטוב ביותר. ראיתי איך לאט לאט נרקמים חוטים דקים של קשר בינינו, של אהבה, של חיבור, הם הולכים ומתעבים ומתחזקים ככל שהימים חולפים. ההתפעלות מכל תנועה וזיע, מכל מילה והבעת פנים, ההתרגשות והחיבור החזק. ככל שאני חווה זאת עולה בראשי השאלה איך זה יכול להיות, איך אפשר להיפרד מילד קטן, איך אפשר לעכל, איך אפשר להמשיך ולחיות אחרי. יום יום אני רואה את זה – הנה, גם היא הייתה ככה, גם היא כבר דיברה, גם בה היו מאוהבים, גם לה דאגו, גם איתה רצו לרופא, אז איך, איך אפשר לחיות בלי. דרך הילדים שלי הייתי מדמיינת איך היא נראתה, איך אהבו אותה, בתם הבכורה, זאת שהפכה אותם בפעם הראשונה בחייהם להיות הורים.

חושבת על רגשות האשם, על הכאב, על המחשבות שאוכלות מבפנים – מה לא עשינו, איך לא הגנו עליה, איך לא הצלנו אותה. ואני לא מצליחה לתפוס איך הם – זוג צעיר הצליחו להמשיך אחר כך, להוליד עוד ילדים, לחיות, לבנות, לעבוד, להתקיים. בכל פעם שהייתי משתפת את אימי בדאגה ביחס לילדי – כאשר מישהו לא הרגיש טוב, שנחבל, בפנים הייתה עולה השאלה – איך אני מעיזה, איך אני מספרת לה, הרי היא חוותה את הנורא מכל.

תמונה משפחה

צילום: אלבום פרטי

גם היום, בגיל 53, כאשר אני שומעת את השם שלה, משהו בי בפנים רועד. חיים שלמים שהיא לא איתנו ואנחנו חיים עם סוד על אותה פעוטה שחייה נגדעו באורח טראגי. אחותי, כן, אחותי יפעת, זה הסוד – אני לא באמת הבכורה מבין ארבעה ילדים, אני השניה מבין חמישה ילדים. אותה ילדה מתוקה נעלמה מחיי הורי כאשר היו כל כך צעירים, בשנים בהם לא ידעו איך ללוות, איך לגבות ואיך לעזור למי שחוו את הנורא מכל. וכך קרה שסגרו את הכאב, לא דיברו, נעלו והמשיכו. דלת ברזל כבדה סגרה על הסוד הכאוב ולאורך השנים יצאו מבין הסדקים מעט אמירות על איך זה קרה, איפה זה קרה, איך אמא הייתה, איך הייתי אני שנותרה ללא אחות. אבל בעיקר לא דיברו, לא סיפרו וגם היום – לא מדברים, לא מספרים, זה כואב מידי.

שנים החזקתי בארונית שלי את היומן של ילדותה. ספרון דק, כתוב בכתב ידו של אבי ובו תיאור אודותיה, מילים שאמרה, צעדים ראשונים, תלתל שלה סגור בשקית ניילון, תמונות שלה, אפילו ציון היום בו צה”ל הפיל מיג סורי. את היומן עטפתי במטפחת כחולה והייתי פותחת אותו ביראת קודש, קוראת וקוראת בו, מנסה להבין ולראות בדמיוני, מנסה לדעת יותר.

אז למה כתבתי? כתבתי כחלק מהדרך שעושה – בתהליך של שנים מקלפת את העטיפות שסוגרות על הסוד. כותבת כי הייתי רוצה שיפעת תהיה חלק מהחיים שלי ושלנו, שנזכור אותה, שנזכיר אותה, שנתבונן בתמונות שלה ולא רק נסתיר אותה ונרחיק אותה ואת הכאב הנורא. ואני בטוחה שיש מי שחי איתה יומיום, חושב עליה, מתגעגע אליה, כואב, כואב וממשיך לחיות.

עוד מהבלוג של יהודית אוליבר

תצוגה מקדימה

הגיע הזמן להשתמש במקדחה

כששכרנו דירה בתל אביב, כדי להפוך אותה למקום שאפשר לגור בו, היה צורך בפעולות הכנה רבות. המון מסיר שומנים ואקונומיקה, ניירות ונעצים (היו כאלה פעם), כדי לצפות את מדפי הארונות ושכבת צבע כדי לכסות על הרבות שהיו לפני. למרות...

תגובות

פורסם לפני 3 months

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

מחול במיטבו, אינטלגנטי ועדין

כל הזדמנות לצפות במופע מחול היא הזדמנות מבורכת מבחינתי, בוודאי ובוודאי כאשר המופע מתקיים באולם סוזן דלל בנווה צדק. אני פשוט מאוהבת במקום הזה, באולם האינטימי, בארכיטקטורה ובכל התפאורה שמסביב - הרחובות הצרים המובילים...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה