הבלוג של אורית יפרח

יומני היקר

עדכונים:

פוסטים: 141

החל מאוגוסט 2012

איך מלמדים על השואה אחרי שחוזרים מהמסע לפולין. מסתבר שזה קשה יותר לאחר שרואים בעיניים את אותם מקומות ארורים!

13/04/2015

הנה שוב מגיע יום השואה! הפעם אחווה את היום באופן קצת אחר וזאת מפני שבשנה שעברה זכיתי להימנות על משלחת הסתדרות המורים במסע לפולין. ומאז כשמידי פעם אני שומעת את הוויכוח על חשיבות המסע לתלמידי התיכון הישראליים, אני יכולה לומר בקול רם ובוטח שזהו מסע חובה! אין מה לומר שאחרי הביקורים ב”מוזאוני” השואה הפזורים ברחבי פולין (כן, כך נקראים אתרי מחנות ההשמדה בפולין “מוזיאון”) הראייה שלי על הנושא שינתה פניה ואני מבינה שאין מילים, שירים וטקסטים שיכולים לתאר את הזוועות. אולי תמונות וסרטונים יכולים ולו במעט להעביר את האימה והאכזריות, אולי.

והיום כשנה לאחר המסע, כשעמדתי בכיתה ה’, (תלמידיי הם בני מהגרי עבודה ופליטים) וניסיתי ללמד את תלמידיי על השואה ובין היתר על תורת הגזע וחוקי הגזע במושגים שהם יכולים להכיל, (ולמרות ה”להבדיל” הגדול, אין להתעלם מהעובדה שגם הם סופגים הערות גזעניות), לא ממש הצלחתי. כשעמדתי בכיתה וניסיתי ללמד אותו מערך שיעור שכבר לימדתי בעברי מספר פעמים ויש לומר שבהצלחה, נתבלבלו המילים שבפי וככל שעבר השיעור הבנתי שאני כבר ממש לא מצליחה להסביר את מה שפעם הצלחתי.

אני קוראת לתלמידיי מתוך ספר המופת של אורי אורלב “האי ברחוב הציפורים” (שאם עדיין לא קראתם אותו, או ילדיכם בני העשרה עדיין לא קראו אותו, זה בדיוק הזמן לעשות כן) ומנסה להסביר לתלמידיי “זה הבניין, מצד אחד הגטו, ומהצד השני החלק הפולני. בצד אחד רעב ומוות ובצד השני חיי כמעט שגרה” ואני תופסת שהם לא מבינים ואני מתעקשת וחוזרת על דבריי, מלווה את עצמי בתנועות ידיים גדולות “תחשבו שהבניין שבו נמצאת הכיתה מצדו אחד גטו ובצדו השני חיים כרגיל” והם נעים בחוסר נוחות, לא ממש מבינים על מה ולמה אני מתעקשת ואני בעיניי רוחי כבר לא בכיתה, אלא עומדת בוורשה בתוך שרידי הגטו ורואה את הבלתי ייאמן, מצד אחד גטו ומצד שני חיים להם הפולנים. ואני עומדת שם, במאי 2014 וחושבת על שנות המלחמה הארורות וכועסת על כל הפולנים ברחוב שנראים כבני שבעים ומעלה ורוצה לתפוס אותם אחד אחד ולטלטל אותם ולצעוק עליהם: “איך, איך לא עזרתם לשכנים שלכם???” והנה אני בכיתה, הצלצול גאל הפעם אותי, הילדים מוציאים את הכריכים שלהם ואוכלים תוך כדי מלמולים עליזים, ואני יושבת מולם ולא מבינה איך לא הצלחתי להסביר להם את מה שהתכוונתי. לאן נעלמו כישרוני ללמד?

אולי אחרי שרואים שהיו גטאות ומחנות השמדה במרחק נגיעה מהאנשים הרגילים ורובם כל אחד ואחת מסיבתו לא עשו דבר לשנות את המצב, לא ניסו להתנגד לנאצים ולשליחיהם, ולא השתדלו להציל ויותר מנפש אחת, קשה ללמד את הנושא, ולכן טוב שנוסעים ורואים! וכשהייתי שם חשבתי לעצמי שביום שאחרוני שורדי השואה ילכו לעולמם וביום שאותם מבני אבן ועץ, בסופו של דבר, ייכנעו לפגעי הטבע, יהרסו, יתמוטטו, ישרפו וייעלמו כלא היו, מי יעיד על מה שהיה? ולכן חובה עלינו מורים ותלמידים מישראל, לנסוע לשם ולראות במו עינינו את שרידי המבנים באשר הם, כי בעולם שצובר שנאה נגד היהודים וישראל, נוכל אנו להעיד על מה שהיה ושום מערך שיעור לא יוכל להחליף את מראה העיניים!

מה אגיד להם, מחר, מחרתיים וביום השואה? מה אלמד אותם? אינני יודעת. בוודאי אמשיך לקרוא בספר “האי ברחוב הסיפורים”, אסביר, אדגים, אפרש ואקווה שיום אחד גם הם ייסעו לשם, כי הלא כבר אמרתי “טוב מראה עיניים”…

ומה דעתכם?

בתמונה  מוצג אחד מדפי הנרצחים הנמצא באושוויץ

הקרדיט לתמונה הוא לריקי בונדי חברתי למסע

דף השמות מאושוויץ מוקטן

עוד מהבלוג של אורית יפרח

תצוגה מקדימה

‏‎Bring Back Our Boys

השבת, לאחר תקופה ארוכה שבה התאמצתי עד מאוד, החלטתי לנוח! לא מארחת לא מתארחת, לא כותבת ולא עובדת. סתם רציתי לנוח! והנה מאתמול התחילו לרוץ ברשתות החברתיות במיוחד בווטצאפ, שיש לומר לקח בגדול וגבר על הפייסבוק, השמועות על נערים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

נפגשנו כך: שותפים לנצח...

להיות רווקה בת 28 בתחילת שנות ה90 זה לא היה "גליק" גדול. נדמה היה כי מסביבי כולן כבר היו נשואות ואפילו אחותי הקטנה ממני בארבע שנים כבר הייתה נשואה ולכל חתונה שהייתי הולכת אליה באי רצון מופגן, כמובן, הייתי שומעת בפעם האלף את...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

חמישה הדברים שבלעדיהם אני אינני אני

דבר ראשון שבלעדיו אני אינני אני, הוא בעלי!  נשים רבות כבר יצאו נגד המילה הזאת בעלי בגלל פירושה המילוני: האם האישה הוא רכושו וכמו שהוא בעל מכונית ובעל דירה הוא...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה