הבלוג של אורית יפרח

יומני היקר

עדכונים:

פוסטים: 141

החל מאוגוסט 2012

שמונה ימים כבר חלפו מאז חזרתי מהמסע לפולין. כבר חזרתי לשגרת החיים המבורכת ובכל זאת בראשי עדיין מסתובבת מצגת ענק של תמונות חיות מהמסע ובכל הזדמנות אני חשה צורך לדבר ולספר, להמליל ולשתף. וזאת ההזדמנות להודות לחברותיי ולחבריי למסע שהיו כמשפחה תומכת במסע הזה.

04/06/2014

שנים, שנים אני כבר מלמדת את נושא השואה בבית ספר יסודי ושנים, שנים אני משתדלת לא להתעמק יותר מידי בנושא ובערב יום השואה אני מכבה את הטלוויזיה ומחכה עד יעבור זעם. אני מודעת לכך שיש במשפט הזה סתירה לוגית, אבל כך חייתי. לפני כשנה החלה בתי הבכורה לעבור את תהליך ההכנה לקראת המסע לפולין שעורכים תלמידי כיתות י”א / י”ב בארץ. חלק מההכנה הייתה משותפת לתלמידים ולהוריהם ואנחנו הצטרפו, כמובן למפגשים אלה. בנוסף, התחלנו לחקור את תולדות המשפחה, מה שלא עשינו קודם לכן וגילינו עד כמה ארוכים שורשינו בפולין ולאט לאט התחלתי להרגיש שאולי גם אני רוצה לנסוע למקום הזה ובבוקר בו בתנו חזרה מהמסע כשהתחבקנו בהתרגשות ובדמעות, החלטתי שהגיע תורי לנסוע.

וב20.05 דרכה כף רגלי על אדמת פולין. וורשה. אנחנו מתחילים בבית הקברות היהודי העתיק שבו לפחות 200,000 קברים מלפני השואה, המעידים עדות אילמת על הקהילה המפוארת שהייתה בפולין במשך מאות שנים, לצד הקברים האלה נמצאים קברי אחים של מתי הגטו. מתי הגטו הושלכו לקברים אלה כפסולת אנושית ובזמן שאנו עומדים שם וקוראים עדויות על תהליך השלכת הגופות, נעתקת נשמתי ולא יכולתי להמשיך לקרוא וזאת הייתה הפעם הראשונה, אך לא הפעם היחידה במהלך המסע שבה דמעות הכעס, העצב והאימה מילאו את מקום המילים, וזאת מפני שאין די מילים במילון האנושי שיכולות להסביר, לתאר, לפרש ולהמליל את הזוועות.

בעומדי בבית הקברות בוורשה אני מתחילה להבין לאן הגעתי, אך בשלב הזה עדיין לא ידעתי שכל מה שידעתי על השואה יתגמד לעומת מה שהיה באמת. כבר חלף שבוע ויום מאז חזרתי מהמסע, כבר חזרתי לשגרת עבודה וחיים ובכל זאת, בתוך ראשי עדיין מסתובבת מצגת ענקית של תמונות חיות, תלת מימדיות שחולפות בזו אחר זו ומזכירות לי את המקומות שהיינו בהם. לשמחתי, במסע הכרתי קבוצת מורות ומורים שהיו לי כאחיות ואחים במהלך המסע ונדמה שנקשר בינינו קשר אמיץ, שגם אם במהלך החיים, מטבעם, ירחק הקשר, הרי הם בליבי וזאת ההזדמנות להודות לכם, חברותיי וחבריי למסע על שהייתם שם בשבילי.

התמונה שצירפתי לפוסט, הינה תמונה מיוחדת ומרגשת. בעודנו מתהלכים על אדמת אושוויץ 1, אדמה רוויות דם, התגבר בתוכנו הרצון להתכנס על יד הביתן הישראלי ולשיר את “התקווה” ואז הסתבר לנו, להפתעתנו, שאסור לשיר שם את “התקווה”. הפולנים לא רוצים פרובוקציות מהסוג הזה… בינינו לבין עצמנו התנהל כוויכוח קטן האם לכבד את נהלי המקום או להיענות לצורך לבבנו, ולבסוף החלטנו שכאנשי חינוך עלינו לכבד את נהלי המקום,  ולכן מיד כשיצאנו מהביקור, ממש מול הפתח ולעיניהם המשתאות של מבקרים מכל העולם עמדנו במעגל מחובקים ושרנו את “התקווה” כפי שאף פעם מעולם לא שרנו. זה היה אחד הרגעים המרגשים במסע! שימו לב שבתמונה פנינו זורחים, וזאת מפני שחשנו גאווה על היותנו מי שאנחנו במקום הארור ההוא!!!

באושוויץ לאחר שירת התקווה בהקטנה

עוד מהבלוג של אורית יפרח

תצוגה מקדימה

‏‎Bring Back Our Boys

השבת, לאחר תקופה ארוכה שבה התאמצתי עד מאוד, החלטתי לנוח! לא מארחת לא מתארחת, לא כותבת ולא עובדת. סתם רציתי לנוח! והנה מאתמול התחילו לרוץ ברשתות החברתיות במיוחד בווטצאפ, שיש לומר לקח בגדול וגבר על הפייסבוק, השמועות על נערים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

נפגשנו כך: שותפים לנצח...

להיות רווקה בת 28 בתחילת שנות ה90 זה לא היה "גליק" גדול. נדמה היה כי מסביבי כולן כבר היו נשואות ואפילו אחותי הקטנה ממני בארבע שנים כבר הייתה נשואה ולכל חתונה שהייתי הולכת אליה באי רצון מופגן, כמובן, הייתי שומעת בפעם האלף את...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

חמישה הדברים שבלעדיהם אני אינני אני

דבר ראשון שבלעדיו אני אינני אני, הוא בעלי!  נשים רבות כבר יצאו נגד המילה הזאת בעלי בגלל פירושה המילוני: האם האישה הוא רכושו וכמו שהוא בעל מכונית ובעל דירה הוא...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה